את הבית הזה בנה אלוואר אאלטו. כך כותבים את שמו. באל"ף כפולה. גדול אדריכלי פינלנד. גם רהיטים הוא עיצב. יש אף הרואים בו את אבי "הריהוט הסקנדינבי". זה הריהוט שעל גרסתו הפופוליסטית מסתערים בני-ישראל ב"איקאה".
הבית בו מדובר, ניצב לא הרחק מפריז. מהבודדים שבנה אאלטו מחוץ למולדתו. הוא הופקד גם על עיצוב הפנים. מהתקרה ועד לשטיחים, מהמטבח ועד לסאונה.
בית שכולו קווים נקיים. מדויקים. הרמוניים. מרחבים שכולם שילוב נינוח של ישר ומעוגל. יצירה שכולה עידון ואנינות. והכול בלבן בוהק, גווני חום חמים, אבחות מכחול שחורות ונכונות.
בגינת הבית הזה ניצבה הסיטרואן 3DS החדשה. חינגה הוללת של צבעים וזוויות, קווים ישרים וקמטי-קישוט, חמוקיים רכים וקימורים נועזים. מישורים, מורדות, ריבועים, עיגולים, כרום בוהק, זכוכית מושחרת, עור אדמדם, אלומיניום מלוטש, ושלל מדבקות לעטר בהן את הגג.
האם כל מכמני העיצוב הללו עושים אותה יפה, מכוערת, מוזרה, מקורית, שובת-לב, מקושקשת, המונית, חמודה? כל מגוון התשובות הללו נשמע מפי רואיה. ומידת-מה של אמת יש בכולן. את דעתי אשמור לסוף.
תהא התשובה אשר תהא, ניגוד מרהיב זה בין האנדרסטייטמנט העיצובי של אאלטו, לבין... איך נאמר זאת בנימוס... ה"נדיבות" העיצובית של סיטרואן, כשלעצמו מרתק ומשעשע.
לא בטעות נקלענו אל גינת החווילה הזאת. לכאן הוליך אותנו מסלול הנהיגה הקצרצר שתוכנן לעיתונות העולמית באירוע השקתה של הסיטרואן 3DS החדשה. זוהי הסנונית הראשונה של סידרת DS שלימה. בעתיד יבואו גם 4DS ו-5DS, שיהיו כולן גרסאות "פרמיום" של ה-C4, C3 ו-5C.
אף לא קמצוץ רטרו מגונה
התואר DS, כידוע לחובבי היסטוריה מוטורית, הוא כמעט תואר אצולה בדברי ימי סיטרואן. לא-מעט מוצרים מעוררי השתאות יש בעברה של החברה הזאת: ה"טרקסיון אוואנט" - חלוצת ההנעה הקדמית, ה"דה-שבו" הגאונית, ה"מהארי" - שהייתה הגרסה הג'יפצ'יקית של הדה-שבו... אך גבוה-גבוה מעל כולן ניצבת ה-DS המקורית. אותה צפרדע מופלאה, רבת חן ושופעת יכולות, שנולדה ב-1955 ומלכה עד 1975. מופת ופסגה של העזה וחדשנות עיצוביים ומוטוריים.
את השם המקודש הזה החליטה סיטרואן לשלוף מארכיונה, ולחדש את ימיו.
האם דומה ה-DS החדשה ל-DS הוותיקה? לא. האם היא מזכירה במשהו את המקור? לא. אולי ברמז? גם לא. נהפוך-הוא. כדי להיבדל מהנוהים אחר אופנת ה"רטרו" (ובראשם, כמובן, המיני המתחדשת של ב.מ.וו., שניצבת במרכז כוונותיה של ה-DS הזאת), אימצו בסיטרואן את הסיסמא "אנטי-רטרו". כלומר, אף לא קמצוץ אחד של רטרו מגונה ישולב במכונית החדשה.
מתחת לאדרת החדשה מסתתרת ה-3C החדשה. פלטפורמה זהה, מנועים זהים, כמה קווי קלסתר דומים, וגם העיצוב הפנימי נראה לעתים מוכר. זה לא עלבון. ה-3C היא סופר-מיני ראויה בהחלט, וב-DS היא אף זכתה לכמה שיפוצים ושיפורים.
גילוי נאות: רק דגם אחד הוצג בהשקה. 1.6 ליטרים מוגדש, ידני, 150 כוחות סוס, 24 קג"מ שימושיים מאוד, וגימור ספורטיבי שכלל הגה פחוס בתחתיתו, דוושות אלומיניום, מושבי ספורט, וקישוטים מוכספים לרוב. לכן, כל האמור להלן יתייחס רק לגרסה זו. ומחמת מיעוט הקילומטרים שננהגו, הכול נכתב גם בעירבון קצת מוגבל.
אז ככה: מערך המתלים עבר את העדכון הטכנולוגי העמוק ביותר. גם בחומרה, גם בכיול. המכונית הפכה נוקשה יותר, ובכך נפגמה קמעה תחושת הפינוק והרכות המסורתית של סיטרואן. אך התמורה היא מנה מבורכת של נחישות ודיוק בכביש. עדיין לא תחושה ספורטיבית של ממש, אבל בהחלט רוח של שובבות וחדווה.
גם שינוי-מה נעשה בהגה, כדי לעשותו קצת יותר גלוי-לב (אם אפשר לכנות כך את נכונותו של הגה לשתף את האוחז בו במידע שהוא מקבל מהאספלט). אך כאן, כך נדמה, ההצלחה פחות מוחשית. ההגה עדיין מפגין מנות-מה של ריחוק וניתוק, כמקובל בעדת ההגאים החשמליים.
תיבת ההילוכים הידנית (יש גם דגם 1.6 אוטומטי עם 120 כ"ס ורובוטית כפולת מצמדים תצטרף בעתיד הקרוב) היא עונג אמיתי. נעימה, חלקה, מדויקת, וכמובן חסרת כל משמעות לציבור הצרכנים הישראלי. רגלם השמאלית של אלה הרי התנוונה זה מכבר.
עיקר תפארתה, צורתה
עיצוב הפנים של המכונית - וכזכור, מדובר בגימור הספורטיבי - יפה, די יעיל, נוח, מרשים. רק מיקום מסך הניווט העיק עליי. הוא, ותפעולו, חייבו הסטת-מה של תשומת הלב מן הדרך. אני לא אוהב דברים כאלה. המושבים מוצלחים מאוד, המרחב מאחור סביר, ותא המטען אף גדול מהמצופה.
אך, כאמור, עיקר תפארתה של המכונית - על צורתה, וגם על המודולריות המופלגת של צורתה. אינספור תצורות, הרכבים, צירופים וחיבורים יכול הלקוח להזמין. גוונים וריפודים, עיטורים וחומרים, שילובי גג בצבע אחד עם מרכב בצבע אחר, עיטור כזה לידית ההילוכים ועיטור אחר ללוח המחוונים, בתי-מראות כאלה עם ג'אנטים חגיגיים כאלה, ועוד ועוד ועוד... עד שיגיע לסיפוקו. עד שיהיה משוכנע לחלוטין שסוף-סוף אישיות האוטו ואישיותו - חד הם (או לפחות כך יאמר לו איש-המכירות שישב מולו, ואפילו לא ימצמץ...).
למרבה הכלימה, לא הצלחתי לגבש דעה נחרצת על עיצובה של המכונית. אינני יודע אם הגג ה"מרחף" (הקורות האוחזות בו צבועות שחור כדי ליצור תחושת ריחוף) שובה את לבי או לא. אינני בטוח אם החזית רבת הקישוטים, הנוריות, הבליטות והשקעים היא "כוחנית" או מקושקשת. טרם החלטתי האם הצדודית היא "חדשנית" או מוגזמת. ואינני מצליח להבין מדוע המכונית הזאת יפה ומפתיעה בצהוב-שחור וגם בתכלת-לבן, אך בנאלית למדי באדום-שחור וממש קודרת באפור-בורדו.
רק בדבר אחד אני בטוח: מדבקות-העיטור המשונות לגג, בתצורת זברה שנפשט עורה, בלגן בשחור-לבן, פסיפס נקודות עגולות או גולאש ביזארי במגוון צבעים, הם מטרד חזותי ממש מיותר.
אשר-על-כן, אין לי אלא לומר זאת: ה-3DS מציגה שפת-עיצוב חדשה של סיטרואן. לי נדמה כי בינתיים מדובר בטיוטה של שפת עיצוב. אך אין לי ספק כי השפה הזאת תשתכלל ותתעדן, תתפתח ותתלטש, עד שתתגבש דייה ותצטרף גם היא לפנתיאון העיצוב המפואר של חברת סיטרואן.
מתחרות
פלח העירוניות-האופנתיות מתרחב במהירות. כמה שבדרך:
אאודי A1
עם אורך של 3.95 מ', A1 קטנה במספר אחד מ-DS, אבל היא מכוונת לאותו פלח לקוחות: עירוניים-אופנתיים שמחפשים רכב פרימיום עירוני עם אפשרות להתאמה אישית. גם A1 תוצע עם אפשרות שילוב צבעים בתוך הרכב ומחוצה לו, ויש לה תא נוסעים ברמת גימור וחומרים של רכב פרימיום. יוצעו מנועי טורבו-בנזין סופר חסכוניים בנפחים של 1.2 עד 1.4 ליטר ובהספק של עד 122 כ"ס. המחירים ינועו ככל הנראה סביב 150 אלף שקל פלוס-מינוס
קיה סול
כמו DS, הסול מנסה לשדרג ולהכניס ניחוח פרימיום לפלח האפור של הקומפקטיות. מעבר לעיצוב חיצוני עדכני ובולט למרחוק, יש לה גם תא נוסעים צעיר ויצירתי ובחלק מהשווקים אופציה לבחירה בשילוב צבעים שונים לגג ולשאר חלקי המרכב. תא הנוסעים מציע שימושיות של מיניוואן קומפקטי והשלדה מתוכננת להציע יכולת ספורטיבית. באגף המנועים מוצעים 1.6 ליטר בנזין מקובל, 2 ליטר בנזין בהספק 140 כ"ס ואופציות דיזל
מיני קאונטרימן
המיני, שייסדה את פלח הקומפקט-פרימיום האופנתי מוסיפה השנה להיצע שלה גם את דגם הקאונטרי-מן עתיר הנוכחות. מדובר בגרסה מוגבהת ומורחבת של המיני עם מרווח גחון משופר, חזות ייחודית עם פגוש קשוח, חישוקים בגודל עד 19 אינץ' והרבה סטייל. אפשר להזמין אותה עם הנעה כפולה-קבועה מתוחכמת או עם הנעה קדמית, ועם מנועים בהספק עד 182 כ"ס