* בפעם הראשונה שהציעו לי לכתוב כאן טור קבוע ב"גלובס", האינסטינקט הראשוני אמר לי 'או, הנה משהו שעוד לא עשיתי בקריירה שלי'. ואני כבר בן 37. מה יכול להיות יותר פשוט מלכתוב כמה דברים. שיחקתי נגד מכבי עשרות פעמים. יש לי ניסיון. אני השחקן הכי ותיק בליגה. אני זורם.
אבל ככל שעברו הימים התברר לי שהרבה הרבה יותר קל לקלוע שלשות. אחר כך הבנתי שהחשש הגדול ביותר הוא בדיוק כמו זה שיש לי במגרש. מה יגידו אלו שיקראו. כמו החשש אחרי משחק גרוע. מה יגידו עליי.
ה'מה יגידו עליי' אלו המחשבות שלא נותנות לזרום. אז הנה כמה מחשבות שרצות לשחקן כדורסל בראש, בזמן שאתם חושבים שהוא מרוכז במשחק.
* יש כמה דברים שיכולים לשגע שחקן כדורסל כשהוא רואה את המשחק אחר כך, או קורא את הפרשנות בעיתון. לצופה הממוצע הכל נראה פשוט. לקלוע עונשין? מה הבעיה! שיזרוק חמש מאות פעם באימון (כך חושב אבא של אשתי). שיתאמן מהשלוש, בשביל מה משלמים לו? לך תסביר לאותו פרשן או אוהד, שלכל שחקן יש מבנה ביומכני שונה לגמרי, קשר עין-יד-כדור אחר, רגש שונה ביד. זה לא עובד אצל כולם. והאימון לא בהכרח יעזור. אני לא מחטיא כדור באימון. לא מחטיא. במשחקים זה עובד קצת פחות טוב משום מה.
למה זה עובד פחות טוב במשחקים? שחקן מביא איתו למשחק שק מטענים מחיי היומיום. כמה שאתה מקצוען ואמור להגיע למשחק נקי ממחשבות, אי אפשר לעשות דיליט על מה שעבר עליך במהלך היום. קליעת העונשין שעובדת מצוין באימון, מקבלת גיבנת קטנה של בדמות מחשבה שקופצת לה במשחק עצמו.
כדי להפוך את הכל למכני יותר ולנטרל את המחשבות, לכל שחקן יש רוטינה לכל דבר. למשל, יום המשחק. התפריט המיוחד שמגיע שש-שבע שעות לפני המשחק, שעות המנוחה, קפה ועוגה, והכי חשוב "ציקלחת", שהפירוש שלה זה יציקה ומקלחת.
* גם רגע לפני המשחק, כשנראה לכם מהצד שכולם כבר ב"זון", מגיעות להן משומקום מחשבות שלא קשורות לכלום. במקום מחשבות על ההגנה של היריב, עולות לי מחשבות על הבית: מה קורה עם הילדים? יבואו למשחק? יש כרטיסים לכולם? איפה ההורים שלי יישבו? מאז שנולד בני הבכור (שהיום הוא כבר בן שמונה) הפרופורציות השתנו. שמתי לב שאני ממש מחכה לרגע שהוא ייכנס לאולם. העיניים מחפשות את אשתי והילדים, ואם באו עוד חברים אני מחפש גם אותם בקהל. מתייג לי במוח. זה הגיע, ההוא לא הגיע. ספירת מלאי. רק כשאני קולט שהם הגיעו, אני יכול להתנתק חזרה לתוך הבועה שלי.
אלו כנראה השינויים שעוברים עם הגיל. בתחילת דרכי כשחקן לא העזתי להסתכל אל הקהל לפני משחק. לא הרשיתי לעצמי לצחוק ולהתבדח. נכנסתי לבועה כזאת שרק בסיום המשחק ראיתי שלאנשים בקהל יש פרצוף, ולא סתם דמויות עמומות שאפילו את הצעקות שלהן לא שמעתי.
* הראש עמוס מחשבות גם כשהמשחק כבר רץ. מה יקרה אם נפסיד. אני אצא מהבית או שוב אתחבא כל היום. חלק מהמחשבות בכל זאת קשורות למשחק. אני עומד לשחק היום? מתי אני נכנס כבר? אם אני נכנס כשמובילים, רק שלא יירד ההפרש. ושוב המאמן הזה, למה הוא לא מאמין בי מספיק? אני משתגע, יאללה תכניס אותי כבר. זה מתחיל להיות מביך לשבת כל כך הרבה זמן על הספסל.
אז מופיע הקול הבוגר שמרגיע, שמחפש היגיון, שמבין ויודע שאני חלק מהקבוצה ואפשר לתרום גם מהספסל (איזה קשקוש, רק דריק שארפ יכול), ושהקבוצה מעל הכל וכו'.
הבן שלי בטח עצוב עכשיו שאבא לא משחק. אחר כך הוא יירד עליי ויגיד לי ממש במלים האלו 'בוא'נה, אבא, לא היית משהו היום, היית מה זה גרוע', כי הוא תמיד אומר לי את האמת. ואני שמסביר לו שלפעמים יש ימים טובים יותר ולפעמים להיפך, ורק המאמן מחליט ושהקבוצה מעל הכל, ונכון שלא קלעתי אבל תרמתי בהגנה והקבוצה ניצחה וזה מה שחשוב וכל הבולשיט הזה - ובתוכי פנימה אני משתגע. לא מאמין למילה שיוצאת לי מהפה.
המשחק עוד רץ, אבל המחשבות כבר רצות להן קדימה לשבוע שיבוא ולאימונים עד למשחק הבא. ההחלטה הראשונה כבר התקבלה: מתחייב לעצמי ונשבע שהשבוע אשקיע יותר. אבוא חצי שעה לפני כולם ואזרוק קצת לסל, אעשה חדר כושר.
כי הרי זה מה שאני עושה כבר חמש עשרה שנה בליגת העל, וזה מה שמאפיין אותי כשחקן, ואני לא הולך לשנות את זה עכשיו בגלל שלא שיחקתי. אז מה אם אני כבר בן שלושים ושבע. אני עדיין ילד. וכל מה שאני רוצה זה לשחק.
* ברק פלג, 37, כדורסלן, משחק בעירוני נהריה מליגת העל