היום יוצא לעולם אלבום חדש של ג'ימי הנדריקס. הגוף המוציא אותו גאה לנפנף בכותרות של "הקלטות שלא נשמעו" ו"שירים שטרם יצאו". הן לא מדויקות ואף מקוממות, אבל האמת היא שיש באלבום כמה רצועות ממש מצוינות, ולא פלא.
בספטמבר ימלאו 40 שנה למותו בגיל 27 של הנדריקס, מגיבורי הפופ שתעשיית הפוסט-מוות שלהם עקבית ומשגשגת במיוחד. יותר מתריסר אלבומים יצאו תחת שמו מאז שנחנק בשנתו, ואליהם התווספו אינספור אוספים והוצאות לא רשמיות. הצד הכלכלי של הנדריקס תעשיות לא פשוט, ולפרקים אף היה מכוער.
האלבום ה"טרי" של הנדריקס, "העמקים של נפטון", הוא מוצר ראשון מבית חברת אחזקות חדשה יחסית שמטפלת במורשת הגיטריסט הגאון ונקראת "לחוות את הנדריקס". מנהלת את החברה אחותו מאביהם המשותף ג'ייני, שזכתה במורשת האמנותית לאחר מאבק משפטי ממושך. לאחר שנפטר האב, יורשו החוקי, בני משפחת הנדריקס החלו לריב על חלוקת הרכוש, התהילה, המותג, והמוניטין הלא יסולא בפז.
הנדריקס המת מייצר הכנסות של עשרות מיליוני דולרים מדי שנה, ומופיע בקביעות ברשימות כוכבי הפופ המתים הרווחיים ביותר. "העמקים של נפטון" מגובה ביציאה מקבילה לשוק גם של מהדורות מחודשות לשלושת האלבומים שהנדריקס הוציא עוד בחייו עם להקתו הראשונה "החוויה של ג'ימי הנדריקס", ואלו מלווים בסרטי תעודה שייצר עבור חברת האחזקות החדשה הבמאי שאחראי ל"אנתולוגיה" המהוללת של הביטלס.
ג'ייני הנדריקס וצוותה להוטים לעדכן את השימוש במורשת הגיטריסט גם לצורכי האלף הנוכחי, ולכן באתר הרשמי של הנדריקס ברשת ניתן להוריד טופסי בקשות לשימושי זכיינות בשמו, בצלמו, בהקלטותיו וכו'. זה צעד לא אסתטי, אבל מנהלי עיזבונו החדשים נחושים לחלוב ככל הניתן את הבאר המוזיקלית העמוקה של הגאון. הצד היפה בסיפור, והאלבום החדש כמובן שב ומתקף אותו, הוא שהאמנות של הנדריקס אכן שווה כל סנט שמשולם עבורה.
כמות עצומה של הקלטות
בכל תולדות תעשיית ההקלטות לא קם אמן שיתחרה בהנדריקס במידת ההשפעה הכה עצומה של עבודתו ביחס להיקף הכה מצומצם של גוף יצירתו. כפי שהעיד אריק ברדן הדגול, סולן האנימלז, הנדריקס הספיק בקריירת הקלטות של ארבע שנים בלבד "לקחת את הבלוז מהדלתא של המיסיסיפי למאדים ולמאה ה-21".
הוא לא רק היה ונותר גדול אמני הגיטרה החשמלית, מחבר שירים מזהיר, זמר נהדר, פרפורמר סקסי ביותר ואחד הסמלים הכריזמטיים של תרבות הרוק. בארבע שנותיו הרשמיות לאוזני ולעיני הציבור, הנדריקס הפגין מוסר עבודה גבוה, והשאיר כמות עצומה של הקלטות אולפן שבחר שלא לשחרר. במקרה שלו שפע החומר הלם להפליא את המתת הכל-כך ייחודי שסייע לממש אותו מכישרון עילאי גם לאמן באמת חד-פעמי.
הנדריקס הוא מהמופתים הכי ראויים לאמן מבצע, שהשתמש בכל רגע שבו ידיו חבקו כלי נגינה וקולו הרעיד ממברנות של מיקרופונים, על מנת להביע, לחלוק, להעניק, להוציא, להפגין ולבטא את מלוא טווח קשת הרגשות האנושיים.
אחרי מותו שוחררו מאות הקלטות באיכות טכנית גרועה מעשרות הופעות שלו, ובחלקן הביצועים אמנם אינם טובים. אבל בכל שנייה נתונה הנדריקס סחט את המיתרים בגיטרות שלו ובגרונו כמי שחייו תלויים בעוצמת הביצוע שלו, כמי שנולד ונועד למוזיקה, וכמי שמעולם לא חילל את ייעודו במטרות תפלות, מסחריות, פרסומיות או אחרות. הוא היה טוטאלי וטהור, והעובדה שדמותו הקרינה לצד המחויבות המוחלטת גם מיניות והומור וצניעות וחן וחסד וסקרנות ומודעות, הפכה את מורשת הנדריקס לאחת המוצדקות והיציבות בתעשיית המוזיקה.
אלבום הפוסט-מוות "ברק חצות" מ-1975 היה הראשון בתולדות התעשייה הזו שחנך את מעשי לקיחת ההקלטות של אמן מת, ועיבודן ועיבוין והפקתן על-ידי מפיקים ונגנים חיים, כך שיתקבל בשוק מוצר חדש. מאז זה הפך מנהג של קבע, עם אלבומים שכאלו שנוצרו למתים, החל מג'ים מוריסון, דרך פרנק סינטרה ונט קינג קול ובוב מארלי, ועד ג'ון לנון וטופאק שאקור ומי לא.
אי אפשר להישאר אדישים
גם ב"העמקים של נפטון" יש כמה תוספי הקלטה מאוחרים, אם כי בלב האלבום הקלטות של "החוויה של ג'ימי הנדריקס" לשירים של אחרים, לשיר שיקליט מאוחר יותר עם להקתו השנייה "חבורת צוענים", וגרסאות אולפניות שה"חוויה" שבו והקליטו לשירים שלהם שכבר שוחררו בביצועים קודמים.
בניגוד לסיסמת הקמפיין, האלבום הזה לא באמת חלוצי בגילוייו, ומערב כאמור גרסאות לא מוכרות לשירים מוכרים, או הדפסה רשמית ראשונה לשירים שמעריצי הנדריקס כבר הגיעו אליהם מזמן, כמו השיר שהעניק לאסופה את שמה.
ההפקה המוזיקלית הופקדה בידי מי שהיה יד ימינו של הנדריקס באולפן, הטכנאי ומאוחר יותר המפיק העילוי אדי קריימר, שאחרי הסתלקות המנוח המשיך בקריירה מפוארת ועשה היסטוריה צלילית בעיקר עם לד זפלין. קריימר גם כתב לפני כעשור את הספר הכי מעניין על הנדריקס, וכעת חברת "לחוות את הנדריקס" משתמשת בנוכחותו גם כחותם של כשרות, אמינות ואיכות.
להבדיל מרוב אלבומי הנדריקס שיצאו בעשרות השנים האחרונות, החדש מורכב כולו מהקלטות אולפן ולא מנגינה על במות. אבל זה לא בהכרח הופך את הביצועים פה לקלאסיקות כמו "Fire" או "Red House" לטובות ביותר ששמענו.
אלא שכאמור, הנדריקס, וסליחה על הסתירה המילולית האירונית, היה חד-פעמי תמיד. אחד משיאי יצירתו, "שומע את הרכבת שלי מתקרבת", כבר מוכר גם בביצוע אקוסטי וגם בביצוע חשמלי טובים יותר, ועדיין יש בו סולו שאף שוחר גיטרה חשמלית לא יישאר אדיש אליו. זה נכון גם לנגינה ב"אור השמש של אהבתך", במקור של cream, ולסולו שמסיים את "ספינות שחולפות בלילה".
וגם אם מה שחדש באלבום הטרי הוא פחות המוזיקה ויותר הגוף שמשווק אותה, הרי שגם הפעם הנדריקס בהחלט שלא חולף וחומק בעלטה: הוא ממשיך לבעור באור, והאש שלו נצחית.