נקודה ראשונה: היא לא צריכה להתבייש
בשבוע שעבר נחשפה פרשה שבה התעללו 14 נערים בנערה במשך 3 שנים. כבר שבוע שכלי התקשורת צובאים על דלתות בית הנאנסת ומנסים לחלץ תגובה ממשפחתה. לעומת זאת, בני משפחת החשודים מתראיינים בכל הזדמנות בפנים מטושטשות (מפאת היות החשודים קטינים בעת ביצוע העבירה) וטוענים כי מדובר בילדים נורמטיביים, שהם בהלם, ושכנראה באיזשהו אופן אותה נערה, הקורבן, היא האשמה.
הדפוס חוזר על עצמו. הנאנסת - השרויה בטראומה ואוספת את שבריה - שותקת, קרוביה מעדיפים לשמור על כבודה ולא מוציאים מילה, ומנגד - קרובי התוקפים מדברים בשבחם, ותמיד, באיזשהו אופן, מישהו מטיל את האשמה עליה. היא זו שפיתתה, שעשתה הכל בהסכמה, וגרמה לו, למסכן, להתנהג כמו שהתנהג.
האשמה במצב המעוות מוטלת עלינו, כחברה הדבקה בנורמות מיושנות ואפלות. וביום האישה הבינלאומי 2010, ראוי שכולנו נודה כי ברובנו עדיין חזקה האמונה שהאישה, הקורבן, היא זו שצריכה להתבייש, היא זו שטומאה, ולכן תישא כתם איום כל חייה, למרות שההיגיון הפשוט אומר את ההפך. מי שצריך להתבייש הוא התוקף.
חוק נפגעי עבירה מינית, שנחקק במטרה להגן על נאנסות ומותקפות מינית ואוסר על פרסום פרטים העלולים להביא לזיהוין, משרת באופן עקיף את הסטריאוטיפים השוביניסטיים, הרומסים את זכות האישה על גופה והופכים אותה לפושעת - ואת התוקף לגבר-גבר שלא יכול היה לשלוט ביצריו.
במרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית הסבירו לי שכשנאנסת מחליטה לחשוף את פרטיה, משיקולי מתן דוגמה לאחרות ואפילו נקמה בתוקף, מספרים לה המתנדבים על המחיר שהיא עומדת לשלם על החשיפה. הם מסבירים לה שתסבול מסטיגמה שלילית שתרדוף אותה בהיכרויות עתידיות עם גברים, שתאלץ להתמודד עם שאלות מביכות במקומות עבודה ובסביבה שבה היא גרה.
הם משקפים עבורה את מה שהחברה חושבת על נשים נאנסות. יש להם כוונה טובה, הם רוצים למנוע ממנה סבל נוסף, אבל באופן עקיף מצטרפים לציבור שמתעקש לראות בה את האשמה.
לינור אברגי'ל יכולה לשמש דוגמה לדרך שבה צריכה לנהוג נאנסת. נכון שלא לכולן יש משפחה תומכת כמו לה, לא לכולן יש את הכוחות הבלתי יאמנו שבהן היא ניחנה ואומץ מעורר הערכה, אבל היא הרגישה - בצדק - שאין לה סיבה להתבייש באונס שעברה באיטליה, ויצאה בפנים גלויות והרבה אמונה בעצמה לספר את מה שעבר עליה.
כשנאנסות ינהגו כמוה, נדע שסוף-סוף השיגו נשים את אמנציפציה שלהן.
נקודה שניה: גם היא לא צריכה להתבייש
למרב מילר, מגישת "מבט", נמאס לשתוק. במשך שנתיים היא מגישה את המהדורה המרכזית של ערוץ 1 עם ינון מגל בשוויוניות גמורה. הוא מקריא אייטם, היא מקריאה אייטם, ולהפך. אבל שוויוניות זו היא פיקציה. מגל מרוויח 55,000 שקל, מילר 43,000 שקל.
בשבוע שעבר החליטה מילר שנמאס לה והיא רוצה להרוויח כמו הפרטנר שלה. הקולגות ברשות השידור, כותבי המאמרים והטוקבקיסטים זעמו: היא לא מתביישת? איך ייתכן שבתקופה כל-כך קשה של רפורמה, מעזה החוצפנית לבקש העלאה במשכורת. אף אחד לא העלה על דעתו לדרוש שמגל יקצץ את שכרו ב-12,000 שקל כדי להרוויח כמוה. מה פתאום? לו מותר. הוא גבר.