"מדיום שמתווכת מתת-הכרה להכרה", מגדירה אותה הלית ישורון, "משוררת מקוללת" אומר באהבה יגאל סרנה, "נמרה יפה ומטורפת שאתה חייב להיות קרוב אליה" מוקסם עדיין רוני סומק. שלוש זוויות לחידה הלא מפוענחת אבל מושכת, מקסימה ומרגיזה בבוטות שלה, כאילו לא עברו שלושה עשורים, ולא עברנו מעידן רהוט ומנומס לתקופה של גסות לשונית ומחשבתית.
מה יש בה, ששוב משרד החינוך סוער בגללה, ותלמידים קוראים את שירתה כחלק ממרד נעורים וצורך לבעוט בממסד ובמוסכמות? "יונה וולך הייתה חידה ונשארה חידה", אומר סרנה, 25 שנים לאחר מותה, ו-17 שנים אחרי סיום כתיבת הביוגרפיה שלה, שיצאה לאור בימים אלו במהדורה מחודשת, משובצת שירים של וולך שבחרה הלית ישורון, שגם כתבה אחרית דבר לספר, וצילומים שלא פורסמו עד היום.
שירת שנות ה-70 וה-80 שוולך פעלה במרכזה (או בשוליה, תלוי מי המספר) הייתה מקורית ונועזת. מאיר ויזלטיר, יאיר הורביץ, דוד אבידן וגם דליה הרץ ושולמית אפפל יצרו כאן שפה וסגנון ואמירה שונים מכל מה שנכתב עד אז. אבל וולך הייתה אחרת מכל האחרים. בשיחה עם דמות שכתבה בתוך המעגלים האלו, בולטת יותר מכל המילה "קנאה": "תבדקי ותראי שהם כולם קינאו בה. הם לא יודו בזה. היא כתבה מהבפנים שלה, והם התאמצו".
סרנה, שהכיר אותה מתוך המחקר בן ארבע השנים שעשה, מרגיש גם הוא בנשיפת אפה הצורבת של הקנאה: "יונה הייתה מאוד שונה. היא כתבה מאיזה מקום שאני חושב שעורר קנאה. היא הייתה משוררת טבעית. האחרים לא היו טבעיים. הם היו צריכים לחצוב את זה מעצמם. שירתם עברה דרך מסננים של תקופות, של דעת קהל, של מה מותר ומה אסור. ליונה זה יצא מהקרביים והיא דיברה גם על הסכנה שבזה. שזה כמו עיסוק בחומרים רדיואקטיביים".
"אם יש סקס אחר ה / ביאוהו לכאן ונדעהו נ / דבר גלויות, יש או אין" ("שיר קדמשנתי", יונה וולך)
"היא הקדימה את זמנה", קובע סרנה. "היא הייתה מסוגלת ללכת ברחוב לאיזה גבר ולהגיד לו 'הייתי מזיינת אותך'. זה לא עניין של בוטות, זה כל נושא חילופי התפקידים. זו הצורה שבה היא נעה בין גברים לנשים. האומץ הזה שלה. משוררת פראית".
רוני סומק מתאר את המפגש הראשון עם היצור המרהיב שהייתה וולך: "זה כמו להיכנס לג'ונגל, והחיה הראשונה שאתה רואה היא הנמרה שסיפרו לך עליה כל-כך הרבה. פתאום אתה פוגש את הנמרה, ואתה רואה שהיא יפה כמו שתיארו לך, מטורפת כמו שסיפרו לך, ובכל אופן אתה מרגיש שאתה חייב להיות קרוב אליה. ואתה יודע שאם יש מלכה בג'ונגל הזה, אז זו אותה נמרה. יש חיות שאתה קורא עליהן ולומד אותן, וכשאתה רואה אותן פתאום בתנוחה הפראית שלהן - הן נראות לך פחות מרשימות. במקרה הזה הנמרה הייתה נמרה כפי שדמיינתי, קראתי, רציתי להאמין - ואפילו יותר".
מתי בעצם היא פרצה לידיעת הציבור?
סרנה: "כשמרים תעסה-גלזר אמרה שהיא בהמה מיוחמת. איך דברים נודעים לקהל הרחב? דרך הדרמות. דרך הסנסציות. דרך החלקים הוולגריים של העניין.
"אדם ברוך אמר בזמנו, שאם יונה לא הייתה מתה היא הייתה הופכת היום למשיסת המקומונים. לא היו לה מעצורים. היא הייתה מתחילה להופיע בגיל 50 ו-60 והייתה עושה מעצמה גרוטסקה. היא הייתה הולכת ל'אח הגדול' ולכל מקום שהיו מזמינים אותה וגם לא מזמינים אותה, ואז היא הייתה מושמדת בצורה שהקיום הנוכחי שלנו משמיד תרבות. זה קיום משמיד תרבות".
סומק: "תעסה-גלזר קראה לה בהמה מיוחמת, ובהפוך על הפוך, ככל שהחצים היו משוננים יותר, ככה יונה וולך הפכה להיות חסינה יותר. והיא אהבה את זה. היא הבינה ששירה זה משהו שבשבילו יוצאים להפגנות, וזה לא רק משהו שמתעסק ברווח שבין ציפורים לפרפרים".
הפרובוקציה רדפה אחריה?
"יונה וולך היא מין רולטה שמעוררת שערוריות, אבל צריך לזכור שמי שסובב ראשון את הרולטה הייתה היא. זה התחיל בתרומה שלה לדימוי כשהתפרסם השיר 'תפילין'. היא הייתה יכולה למנוע את השערורייה. כיוון שהשיר היה חלק ממחזה שכתבה על שבתאי צבי, והדמות שלו שהיא כתבה עשתה מעשים שלא ייעשו. ברגע שפרצה השערורייה היא הייתה יכולה להגיד: 'רגע, יש לכם טעות בנקודת המבט', אבל היא לא עשתה את זה. היא מאוד אהבה את הרוקנרול שהתפתח, ומאותו רגע שיתפה פעולה עם כל דבר שבעט בפרה הקדושה הזאת שקוראים לה שירה. כשמיכה קירשנר החליט לצלם לידה את אורי דותן חצי עירום ועם תפילין, היא הסכימה, והתמונה מאוד הרגיזה כשהתפרסמה ב'מוניטין'. הבחורה הזאת מקרית-אונו נהנתה לשגע חברי כנסת בירושלים או יושבי בתי קפה בתל-אביב".
"קווים לדמותי שהיו מפוזרים מסביב כמקלות קצרים ה / הולכים ונאספים" (קווים לדמותי", יונה וולך)
הרעיון לכתוב את הביוגרפיה של יונה וולך היה של סרנה. הפנייה אליו מקרן זגגי הייתה בבקשה לכתוב את הביוגרפיה של אברהם חלפי: "אמרתי - אני מת על הבן-אדם הזה, דמות מקסימה, אבל אין לי עניין לשהות איתה ארבע שנים. הייתי עיתונאי, חיפשתי את הדרמה. סרקתי בראש את כל הדמויות שמתו ואמרתי - רק יונה וולך.
"לכתוב ביוגרפיה זו עבודה שדורשת השקעה כספית אדירה כדי לנסוע לארכיונים רחוקים ולאסוף עדויות ולייצר תחקיר מקיף. במקרה של יונה לא היה צריך כסף. היה צריך התלהבות. להגיע לארכיון של קרית-אונו, למין בניין דולף שהמים נכנסים מהגג שלו, ולמצוא את החומרים האמיתיים: את המכתבים לעירייה, את הפניות ללשכת הסעד, להגיע לבית של יונה כשאני צריך לתמרן בין היורש יובל (החבר של וולך, א.ס.), לבין היורשת הבת של האחות שגרה שם. ולבוא בלילה עם שקים להוציא ניירות שכבר היו רטובים במחסן שהושמד. לפעמים פעלתי כמסתנן, כפולש, כפורץ. היה לי מפתח ונכנסתי ולקחתי ספרים שאחר-כך הושלכו, ספרים עם הקדשות של יאיר הורביץ. דברים נהדרים".
לפרוץ בלילה נראה כמו חלק מהחיים שלה.
"זה נכון. יונה הייתה משתפת איתי פעולה בשמחה. היא הייתה אוהבת את זה, לפרוץ בלילה לבית שלה. הביוגרפיה תמיד מובילה את הביוגרף. אם היא נכתבת על גנרל, הכותב יגיע לשדות הקרב. אם זו משוררת מקוללת כזאת, אתה מגיע בלילה בהיחבא למחסן ומוצא שם את המחברות מהתיכון, את השירים".
ואיך היה לסיים את הספר ולהיפרד ממה שהיה ארבע שנים מהחיים שלך?
"זה היה קשה. לא, בעצם היה קל. כשהתחלתי לעסוק בסרטן שלה, כשכתבתי את הגסיסה שלה, אני עצמי חליתי והיו לי כל מיני שפעות. ואז כשסיימתי וזה יצא ממני, זו הייתה גם הקלה גדולה.
"ואז זה יצא, ב-93', ואני זוכר את הנפילה הגדולה. ההסתערות של פרי, וההסתערות הנורא ברוטלית של ויזלטיר. דברים איומים. פרי כתב בשער של מוסף 'ספרים' שליונה יש אלפי פנים ואני כתבתי רק פן אחד. ויזלטיר כתב שלא הבנתי בכלל מה זה להיות ביוגרף".
והתשובה שלך?
"אין לי ספק שאני בראתי עוד אפשרות של החיים של יונה. זה לא החיים של יונה, בה"א הידיעה. החיים של יונה היו מיליוני פרטים. זו האינטרפרטציה שלי לחיים של יונה. וזו אחת האפשרויות. בכל מדינה תרבותית היו היום עשר ביוגרפיות על יונה וולך, ועוד כמה על ויזלטיר ועל דוד אבידן וחנוך לוין".