הבנות הנרגשות מחליפות בגדים בלי הפסקה, בעוד הילה נחשון ממשיכה להלל את הספונסרים שעיצבו, תלו, תמכו, איפרו, הכשירו, סידרו וגידרו את "הבנות". אולי בלב פנימה מישהי מהן רוצה הרבה יותר: יותר מלצעוד על המסלול בתסרוקת בלתי אפשרית ובשמלה מגוחכת, אולי נמאס לה לענות את התשובות הבנאליות לשאלות המטופשות, אולי היא יודעת שזה המס, שזה המאסט כדי לזכות במקפצה שתאפשר לה להשיג חוזי דוגמנות טובים יותר, אולי אפילו איזה תפקיד קטן, שיצמח בהמשך לתפקיד בינוני. אבל הערב (ב') היא תשחק את המשחק, תהיה שטוחה כפלקט (כלומר, במובן האינטלקטואלי).
הילה נחשון, המנחה, מתויגת מהר מדי לצד אחיותיה המפורסמות-לרגע, אבל יש משהו בבחורה הזאת שגורם לך לחשוד שהיא מחביאה גם קריצה גדולה מאחורי כל פסאדת הבלונד הכלומניקית. כשהיא הגישה את הסדרה על "נשות הכדורגלנים" ראו את הציניות כמעט בכל פינה. גם הערב היא תאותת לצופים האינטליגנטים שהם בעצם שותפים כאן לאיזו בדיחה, קצת כמו ב"מונית הכסף" כשהערס הטמבל קצת שיכור - ולא מבין בעצם שהבדיחה היא עליו.
גם הצופים בבית יתחלקו לשניים - כאלו שמאמינים בפאייטים ובדמעות, וכאלו שאוהבים לצחוק על כאלה שמאמינים בפאייטים ובדמעות. בסלון הבית ישמעו את משפט המחץ: "אלה יפות? בכל פאב בתל-אביב אני מוצא לפחות 10 יותר יפות" - מה שאולי נכון, אז מה? והמועמדת שנראית לכם הכי נחמדה מכולן תעוף כבר בסיבוב הראשון.
ובכל זאת, מאחר שאין דבר שאנחנו אוהבים יותר מלהתגעגע לעצמנו, טקס בחירת מלכת היופי הוא הדבר הכי סיקסטיז-סבנטיז שיש לנו. כמו פרק מושקע במיוחד של "דני הוליווד". יהיה דיסקו.
מטען חבלה
"מטען הכאב" לוקח ל"אווטאר" את האוסקר
האמת היא שעד לרגע האחרון הייתי בטוח שהוליווד יותר משתעשעת במועמדות של "מטען הכאב" לאוסקר מאשר חושבת להעדיף אותו על פני "אווטאר" הקופתי. אבל אמש (א') למדתי שהאקדמיה לקולנוע לוקחת ברצינות אפילו את הבדיחות הפרטיות שלה.
קתרין ביגלו ניצחה את האקס ג'יימס קמרון בנוק-אאוט, ועכשיו נותר רק לחכות ולראות מי החוצפן שעוד יעשה על זה סרט.
הטאץ' של תאצ'ר
"מי הרג את מגי?" ב' 22:15, ערוץ 23
בזמן האחרון נדמה שהספורט הלאומי בבריטניה הוא לתלות בתקופת שלטונה של מרגרט תאצ'ר את כל הרעות החולות בחברה ובכלכלה הבריטית. אני לכשעצמי מעט ספקן. היא אמנם נלחמה בהצלחה באיגודים המקצועיים ושברה את מטה לחמם של לא מעט אנשים, אבל זה רק מפני שאלה, שיכורים מתאוות הכוח, איימו לשתק את הכלכלה האנגלית. ובכלל - גם באנגליה פועל כלל הזהב, שלפיו אחרי כמה שנים של שלטון בעל מאפיינים סוציאליסטיים, יגיעו שנים עם מאפיינים קפיטליסטיים - וחוזר חלילה.
ועדיין נותרה תאצ'ר אולי הדמות המרתקת ביותר בעידן ה"פוסט צ'רצ'יל" בפוליטיקה האנגלית. הסרט הזה, שעוסק בשנות שלטונה האחרונות, הוא חוויה מצוינת לכל אנגלופיל. לאחרים, בעיקר אם הם תומכי הפרטות סדרתיים, קצת פחות.