גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

עד לא מזמן, היה ל"לה צ'נרנטולה" ביצוע די.וי.די אולטימטיבי - זה בניצוחו של קלאודיו אבאדו משנת 1981. לאחרונה יצאו ליצירה שלושה ביצועים נוספים, ששניים מהם מערערים מעט על הכתר.

1. גרסת לה סקאלה, מילאנו

הפקה מיתולוגית בהקלטה אנלוגית

ביצוע זה יצא במקור בשנת 1981, ולפני חמש שנים הועבר לפורמט די.וי.די. זו לא הפקת אופרה רגילה, אלא מעין סרט מושר שביים ז'אן-פייר פונל (Ponnelle). מכיוון שמדובר בסרט, פונל יכול היה להרשות לעצמו גיוון גדול של תפאורה, העמדות ובימוי, והתוצאה עשירה ומלאת דמיון. הבימוי לוקח את האופרה לכיוון קומי וגרוטסקי, שהיום נראה קצת מיושן אבל עדיין מהנה לכל אורכו.

הביצוע המוזיקלי הוא של תזמורת ומקהלת לה סקאלה ממילאנו, וקבוצת סולנים מהשורה הראשונה. את תפקיד הבל-קנטו המקסים של "לכלוכית" שרה פרדריקה פון-שטאדה, שמציעה שילוב מושלם של יופי, עידון ושירה נפלאה. פאולו מונטרסולו קורע מצחוק בתפקיד דון מניפיקו (האבא החורג), פרנצ'סקו אראיזה שר היטב את תפקיד הנסיך, וגם הזמרים האחרים טובים מאוד. אם מחפשים ב"צ'נרנטולה" את הצד הבידורי והקומי, הביצוע הזה מספק אותו בצורה מושלמת.

בעייתה העיקרית של הפקה זו היא טכנית: כיוון שהיא יצאה במקור בהקלטה אנלוגית, הסרט הרבה פחות מבריק ועשיר בצבע מאשר הקלטות מודרניות. כל ההפקות החדשות שייסקרו להלן צולמו בפורמט דיגיטלי, כך שכולן מאתגרות את אבאדו לפחות מבחינה זו.

בית האופרה לה סקאלה מילאנו, מנצח: קלאודיו אבאדו (1981), די.וי.די דויטשה גרמופון

2. גרסת ליסאו, ברצלונה

קולות יפים, בימוי פשטני

זו הפקה חדשה יחסית, שצולמה ב-2008 ויצאה בשנה שעברה. לטעמי, מדובר באכזבה. הביצוע דווקא עורר ציפיות גבוהות, כיוון שמשתתפים בו שניים מהשמות הגדולים ביותר בעולם האופרה כיום: ג'ויס די-דונאטו בתפקיד אנג'לינה וחואן דיאגו פלורס (Florez) בתפקיד הנסיך. בפועל, הביצוע מאכזב בגלל בימוי ותפאורה מעצבנות במיוחד.

הצד החזותי של ההפקה מודרני במובן הרע של המילה, ונראה כמו קריקטורה שהלכה רחוק מדי. התלבושות, לדוגמה, צבעוניות באופן מגוחך, באופן שמזכיר ליצנים בקרקס. בנוסף, מופיעים על הבמה לאורך האופרה שחקנים המחופשים לעכברים גדולים, גם כשזה כלל לא מסתדר עם העלילה. התוצאה, מבחינת הצד החזותי, היא של הצגה פשטנית ומוגזמת. התייחסות רצינית לדמויות, לדרמה או לעומק רגשי מינימלי - אין.

מבחינה מוזיקלית המצב יותר טוב: די-דונאטו ופלורז שרים יפה, עם קולות מבריקים ועשירים. גם הזמרים בתפקידי המשנה טובים ברובם. אבל בסופו של דבר סרט די.וי.די נמדד בעיקר בצד החזותי, והביצוע הזה נופל פה בגדול.

בית האופרה ליסאו בברצלונה, מנצח: פטריק סמרס (2008), די.וי.די כפול DECCA

3. גרסת גליינדבורן, לונדון

דרמה תקופתית במיטבה

את כל הדרמה והאנושיות שאין בביצוע של הליסאו, אפשר למצוא בביצוע הזה של בית האופרה גליינדבורן. זהו הביצוע הייחודי ביותר לאופרה מבחינה פרשנית: הוא מוותר על הצד הגרוטסקי המתבקש, ובמקומו מתמקד בצד האנושי של העלילה.

התפאורה והתלבושות בהפקה ריאליסטיות לגמרי, ומזכירות אופרה רצינית ולא קומית. התלבושות תקופתיות, עיצוב הבמה אלגנטי, והמשחק נמנע בקפדנות ממנייריזם ומגרוטסקיות. אפילו דמות קריקטורית במובהק, כמו זו של האב המגוחך דון מניפיקו, הופכת כאן לדמות אמיתית עם עומק.

הליהוק ברובו טוב מאוד. הזמרת בתפקיד סינדרלה היא רוקסנה דונוז (Donose), שהופעתה לטעמי לא מספיק קורנת אבל היא עדיין מצליחה להעביר היטב את הצניעות של לכלוכית שהופכת לנסיכה. את תפקיד הנסיך שר מקסים מירונוב, שקולו לא הכי מבריק אבל ההופעה הבימתית שלו משכנעת מאוד. מבחינת שירת אנסמבל מדובר בצוות מצוין וגם התזמורת, בניצוח ולדימיר יורובסקי הצעיר, מאופיינת בצליל מבריק ונלהב. איכות הצילום וההקלטה אופטימליות.

לסיכום: ביצוע ריאליסטי באיכות מוזיקלית גבוהה, שהופך את האופרה ליצירה דרמטית ועמוקה בהרבה מהמקובל. למי שמעוניין בצד הבידורי-קומי של "צ'נרנטולה", כדאי להעדיף אחרים.

בית האופרה גליינדבורן מלונדון, מנצח: ולדימיר יורובסקי (2006), שני DVD של אופוס ארטה

4. גרסת המטרופוליטן, ניו-יורק

אגדה בין-גזעית

זהו הביצוע החדש מבין כולם, שצולם בשנה שעברה ויצא לשוק רק בשבועות האחרונים. ההפקה היא מהמטרופוליטן אופרה בניו-יורק, ומבין כל המתחרות היא זו שמעבירה בצורה הטובה ביותר את הפן האגדתי של הסיפור.

מבחינה מוזיקלית זהו ביצוע יפה וסוחף, עם צליל תזמורתי מבריק וזמרים טובים. הזמרת בתפקיד סינדרלה היא אלינה גרנצ'ה (Garanca) היפהפייה, שגם שרה נהדר. היא מרשימה במיוחד בקטעי הקולורטורה, שבה היא מפגינה גמישות קולית מרהיבה המשולבת עם עדינות יוצאת דופן. מבחינה זו, היא היחידה שיכולה להתחרות בפרדריקה פון-שטאדה המיתולוגית. הבימוי המצוין מזכיר סיפורי אגדה, ובסופו יש טוויסט נחמד על רעיון עוגת החתונה.

הבעיה העיקרית בביצוע, לטעמי, היא בחוסר התאמתה הפיזית של גרנצ'ה לטנור המגלם את תפקיד הנסיך. את התפקיד הזה שר פה לורנס בראונלי, זמר אפרו-אמריקני נמוך וגוץ. הוא אמנם שר היטב, אבל מבחינה בימתית קצת קשה להשתכנע מסיפור ההתאהבות בינו לבין גרנצ'ה הבלונדינית והרזה שגבוהה ממנו בחצי ראש. הבעיה היא לא באהבה הבין-גזעית חלילה, אלא בהיעדר מינימלי של חיבור פיזי בין גרנצ'ה (לכלוכית) ובראונלי (הנסיך). זו אמנם אגדה, אבל החיבור בין השניים פשוט לא עובד פה ולא משכנע.

האופרה זוכה בהפקה הזו לפרזנטציה קצרה של זמר הבריטון הגדול תומאס המפסון, ופה ושם רואים גם הבזקים נחמדים של מה שקורה מאחורי הקלעים. גם כאן, איכות הצילום וההקלטה אופטימלית. בסיכומו של דבר זהו ביצוע יפה, צבעוני ומבוים היטב, שהיה נשכר לו היו מלהקים לתפקיד הנסיך זמר מתאים יותר.

בית האופרה מטרופוליטן מניו-יורק, מנצח: מאוריציו בניני (2010), דויטשה גרמופון