משה טורג'מן שימש טבח על סיפונה של האונייה "צים אנגליה", שבבעלות חברת "האחים עופר", הלא הם סמי ויולי עופר. באוקטובר 1998 ערך טורג'מן סיור בבטן האונייה לטבח חדש שהחל לעבוד. במהלך הסיור עלה טורג'מן בגרם מדרגות הנמצאות בתוככי האונייה, החליק ונפגע. בתביעת נזיקין שהגיש נגד האחים עופר, הוא טען כי המדרגות היו מסוכנות, וכי הן היו מרוחות בשמנים ובלכלוך מחדר המכונות.
בית המשפט המחוזי בחיפה החליט לפצל את התביעה, ולשמוע תחילה ראיות לעניין אחריותה של החברה הנתבעת, ובסופו של דבר החליט לדחות את התביעה. זאת, לאחר שהשופט יצחק דר התרשם שעדויותיו של טורג'מן אינן מהימנות, וכי גירסאותיו באשר למקרה, שאחת מהן הושמעה באוזניו של חוקר פרטי מיד לאחר האירוע, סותרות זו את זו. הטבח החדש שלו נערך הסיור העיד כי המדרגות היו נקיות ויבשות, ולא היה עליהן שמן.
טורג'מן עירער על פסק הדין לבית המשפט העליון, ואולם בהמשך חזר בו מערעורו, תוך שהודיע כי הוא "שומר על טענותיו, היה ויתברר כי החברה הנתבעת סמכה על מסמכים מזויפים בטענותיה בפני בית המשפט המחוזי". הטענה הזו, על אודות מסמכים מזויפים, נותרה סתומה לפי שעה, אבל כמו בכל מחזה טוב, האקדח כבר הונח על השולחן, ועתיד היה לירות באחת המערכות הבאות.
החתימה זויפה
המערכה הבאה הגיעה די מהר: באפריל 2007 הגיש טורג'מן בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי: לטענתו, חתימתו על המסמך שהוצג במשפט, שבו חתם כביכול על עדותו בפני החוקר הפרטי, כלל איננה חתימתו וזו זויפה. בית המשפט המחוזי קיבל את טענתו של טורג'מן כי לראיה החדשה שהציג, התומכת בגירסתו כי חתימתו זויפה, יש אמינות ומשקל חזק דיו, שיצדיק את ביטולו של פסק דין שהפך זה מכבר לחלוט. שהרי, אם אכן ההודעה שמסר לחוקר הפרטי איננה בגדר גירסה שהציג טורג'מן, הרי שבית המשפט לא היה מתרשם שגירסאותיו סותרות זו את זו, ולא היה מעדיף את גירסתו של הטבח החדש על פני זו של טורג'מן.
ואולם בית המשפט הוסיף וקבע, כי בשם עקרון סופיות הדיון, ניתן לקבל את הראיה החדשה של טורג'מן רק אם זו הגיעה לידיו רק לאחר מתן פסק הדין הקודם, והוא לא יכול היה להשיגה קודם לכן, "אפילו בשקדנות סבירה" מצדו. בתנאי זה, נקבע, טורג'מן אינו עומד - שהרי כבר במהלך המשפט הראשון במחוזי, הציגה החברה הנתבעת את המסמך של החוקר הפרטי בפניו, והוא נמנע מלטעון כי זו איננה חתימתו. כעת, במסגרת הדיון בבקשה לביטול פסק הדין, נמנע טורג'מן מלנמק מדוע לא טען נגד המסמך כבר אז.
על החלטה זו עירער טורג'מן לבית המשפט העליון. הוא טען כי למחרת התאונה בבטן האונייה אכן שוחח עם חוקר פרטי, שהגיע לביתו, ואולם לדבריו חתם על נוסח אחר, ואילו "הודעתו" שוכתבה, וחתימתו זויפה על הנוסח המשוכתב. ערעורו העלה שאלות עקרוניות בנושא סופיות ההליך המשפטי, "מעשה בית דין" חלוט, והנסיבות החריגות שבהן יסכים בית המשפט לסטות מעקרונות אלה, מתוך שיקולי צדק.
"נקודת המוצא היא שהמערכת מבקשת להגיע לחקר האמת ולפסוק על-פי האמת", כתבה השופטת עדנה ארבל, "הסוגיה מעוררת מתח בין שני ערכים מתחרים של מערכת המשפט: האחד הינו עקרון סופיות הדיון, והשני עניינו ברצון להגיע לחקר האמת ולא לתת לאדם ליהנות מפירות עוולתו". עקרון סופיות הדיון נדרש, בין היתר, להבטחת יעילות הדיונים המשפטיים, וכדי למנוע מצב שבו הליכים משפטיים יימשכו לנצח, וייפתחו מחדש בכל פעם שתצוץ ראיה חדשה. לדברי ארבל, זהו איננו רק אינטרס של מערכת בתי המשפט, אלא של כל אדם הזקוק לשירותי בתי המשפט, וממתין לבירור עניינו.
מנגד, כאמור, ניצב העיקרון שלפיו אין לאפשר לאדם לצאת נשכר כתוצאה מהעוולה שביצע. "על מנת לא לפרוץ לחלוטין את עקרון סופיות הדיון", כתבה ארבל, "נקבעו כללים ותנאים לביסוס עילה לביטול פסק דין בשל מרמה, ואף צוין כי היענות לבקשה מעין זו תישקל במשורה ובכפוף לתנאים מחמירים". בין אותם תנאים מחמירים, ניתן למנות את האמינות הלכאורית או ה"משקל הממשי" של הראיות המבססות את טענת המרמה; את חיוניותה של הראיה להכרעה שונה מזו שהתקבלה בפסק הדין שאותו מבקשים לבטל; ואת היותה של הראיה חדשה, במובן זה שלא עמדה לנגד עיניו של בית המשפט בסיבוב הראשון, וגם לא יכלה להיות מוצגת בפניו, ב"שקדנות סבירה" של השגת ראיות.
התוצאה תישאר
"הפסיקה דורשת במקרה כזה להוכיח כי הראיות המוכיחות את טענת המרמה מתבססות על אירוע שהתרחש לאחר פסק הדין", כתבה ארבל, "או על ראיות חדשות שהתגלו לאחר מתן פסק הדין ולא ניתן היה להשיגן במהלך ההתדיינות הראשונה אף בשקידה סבירה". ארבל סירבה לוותר על הכלל הזה במקרה של טורג'מן, אך הסכימה לפרשנות גמישה יותר שלו. לטעמה, יש לנקוט פרשנות מקלה עם הטוען למרמה, באשר למידת השקדנות הסבירה שנדרשה ממנו בהבאת הראיה החדשה בסיבוב המשפטי הראשון. החריג הזה לכלל בדבר שקדנות סבירה צריך לחול לדעתה במקרים שיש בהם חשיבות ציבורית, או שהעוול שנגרם מתוצאת ההליך המשפטי הוא עוול משמעותי.
במקרה של טורג'מן, קבעו השופטים ארבל, אליעזר ריבלין ויורם דנציגר, התקיימו שני תנאים מתוך השלושה הדרושים לביטול פסק הדין המקורי ולקיום משפט חוזר אזרחי: לטענתו בדבר זיוף החתימה יש אמינות לכאורית, בשל חוות דעת גרפולוגית שהגיש; ואפילו התנאי השלישי, בדבר היותה של הראיה חדשה או כזו שלא ניתן היה לגלותה בשקדנות סבירה, עשוי להתקיים, לאור הפרשנות המקילה שהציעה ארבל.
אלא שבית המשפט דוחה בסופו של דבר את הערעור, הן בשל שיהוי בהעלאת הטענה, והן מאחר שהוא קובע כי יש ספק אם הראיה חיונית לצורך תוצאת ההליך, ואם פסילת המסמך החשוד כמזויף תוביל לביטול המסקנה שטורג'מן שינה את גירסאותיו ותבטל את פסק הדין כולו. זאת, להבדיל מבית המשפט המחוזי, שדווקא קיבל את תנאי החיוניות, ודחה את התביעה לביטול פסק הדין בשל אי התקיימות התנאי השלישי, בדבר היותה של הראיה חדשה.
בסופו של יום, אף שיש אפשרות שהמסמך שהוצג לבית המשפט המחוזי על ידי חברת "האחים עופר" מזויף, וכולל גירסה של טורג'מן שהוא כלל לא מסר לחוקר הפרטי, ואף שלדעת בית המשפט המחוזי עצמו מסמך זה תרם לגיבוש החלטתו לדחות את תביעתו של טורג'מן, לא יקוים משפט חוזר בסוגיה זו, והתוצאה תישאר על כנה. "לעתים אין מנוס מלתת לשיקולים המערכתיים ולשיקולי הצדק הדיוני לגבור על שיקולי הצדק המהותי בעניין הפרטני", מנסה ארבל לנחם, "גם אם הדבר נעשה לא בלב קל ובניגוד לתפישה הבסיסית שלנו שהצדק והאמת צריכים להיראות ולהיעשות". (ע"א 6019/07).