כשקוברים את מכבי ת"א...1. לפני חודשיים, אחרי שנסגר חלון ההעברות ביורוליג, נכתב כאן טור שהכותרת שלו היתה: "לא רלוונטיים". הטור עסק באופן שבו מכבי ת"א תופסת את עצמה. קבוצה תחרותית שהחליטה לקצץ את משכורות השחקנים רגע לפני הטופ-16, לא הביאה חיזוק, ואפילו המאמן שלה שידר תבוסתנות כשהודה שאין לו קבוצה לפיינל-פור וכנראה גם לא להצלבה. קבוצה כזאת, קבע הכותב, היא לא רלוונטית.
אני זוכר את הטור. אני כתבתי אותו.
עברו חודשיים ומכבי בהצלבה. מרחק 40 דקות מאפשרות לסיים את הבית במקום הראשון, מה שיבטיח לה את יתרון הביתיות.
בשבוע האחרון יצא לי לחשוב על מוכרי הכובעים בארץ, ואיך מכבי דואגת להם לפרנסה שנה אחרי שנה.
2. יש רצון גדול לכתוב מה בעצם קרה בבית של מכבי. איך התברר לכולם פתאום שהיריבות הן לא מה שסיפרו לנו. ריאל וסיינה התגלו כקבוצות מלאות בעיות, גם פילזן. אבל זה לא יהיה נכון ולא הוגן. הן בסך הכל שיחקו את הכדורסל שלהן פלוס-מינוס. זו מכבי ששיחקה לפרקים ארוכים יותר כדורסל אחר מהכדורסל שסביבו נבנו תיאוריות על חוסר הרלוונטיות שלה.
הניצחון על סיינה בשבוע שעבר עם אותו רבע אחרון של 43 נקודות, צריך אולי להעמיד סימן שאלה אחר: אם לכמה דקות ספורות מכבי נגעה בפוטנציאל שלה, עד שהתפוצצה בצורה כל כך יוצאת דופן, עד לאן היא יכולה ללכת העונה?
כמות הדקות הטובות שמכבי נתנה העונה היתה מזערית. ברוב המכריע של הזמן היא שיחקה כדורסל בינוני עד גרוע. הכדורסל שלה היה כל כך לא יציב. לא רק בין המשחקים, אלא בתוך המשחקים עצמם, בין הרבעים. בשבוע שעבר כולם מדברים על הרבע הפנומנאלי מול סיינה עם 43 נקודות, אבל קדם לו רבע נורא של 11 נקודות ושלושה סלי שדה. בזמן שקבוצות בנו היררכיה ברורה, מכבי היתה עסוקה בחיפושים. שישה שחקנים הובילו את רשימת הקלעים שלה העונה ב-15 משחקים. זה המון. אידסון ו-ויז'נייבסקי שהובילו אותה בשלב המוקדם הפכו לשחקנים משלימים בטופ-16.
ועם כל הרכבת הרים הזאת, עם הכדורסל השכונתי ברוב העונה, מכבי נמצאת בין 6 הקבוצות היחידות שהבטיחו מקום בהצלבה מחזור אחד לסיום הטופ-16.
קשה היה לדבר על הפוטנציאל הזה שמכבי מחזיקה בו, כי הוא הבליח לרגעים ספורים ונעלם. אפשר היה לראות אותו בחזרה מפיגור 20 הפרש במוסקבה לכמעט ניצחון; הוא בצבץ לרגעים במחצית השנייה בסיינה; הבלחות במשחק בלובליאנה. מכבי לא קבעה שיא יורוליג של 43 נקודות ברבע מול קבוצה קיקיונית. היא עשתה את זה עם הגב לקיר במאני-טיים, נגד קבוצה סופר-מאומנת כסיינה. קבוצה שעד אותו משחק רק ברבע אחד העונה איבדה עשתונות בצורה כל כך טוטאלית בהגנה. וגם אז זה נעצר ב-30 נקודות.
3. מכבי נבנתה בין היתר על בסיס ההנחה שאידסון ואנדרסון אמורים להיות הכוחות המשמעותיים ביותר בקבוצה. אבל אף אחד לא הניח בשלב הבנייה שהשחקנים האלו יבטלו אחד את השני. כשאחד יהיה טוב, השני יהיה גרוע. בערבים הבודדים היחידים ששניהם קמו על צד ימין ונתנו משחק משותף טוב - אלו הפכו לארבעת המשחקים הטובים ביותר של מכבי העונה. הניצחון ברומא (אנדרסון 25 נק', אידסון 14) ובלובליאנה (אנדרסון 15, אידסון 13), הניצחון על ריאל (אנדרסון 20, אידסון 18), והשיא מול סיינה בשבוע שעבר כששניהם קולעים ביחד 40 נק' (אנדרסון 24, אידסון 16).
בטופ-16 הם הצליחו להקטין את כמות המשחקים שרק אחד מהם מופיע. ומבחינת הפוטנציאל של מכבי, צריך לשאול מה יקרה אם השניים הללו במקום משחק אחד טוב על כל שלושה משחקים, יתנו שניים טובים על כל שלושה.
מהסיבה הזאת בדיוק המשחק במדריד הוא חסר כל יכולת לחיזוי. מכבי יכולה להתפרק במדריד כמו שהיא התפרקה במארוסי או בפילזן. אבל היא יכולה לגעת לכמה דקות בפוטנציאל שלה כדי לחזור משם עם מקום ראשון ודיבורים ריאליים על פיינל-פור.
לא יהיה מופרך להניח כי אם היריבות הגדולות היו יכולות לבחור להן קבוצה להתמודד מולה בהצלבה - מכבי עלולה להיות בחירה מאוד לא טובה עבורן. הפוטנציאל להתלקחות שם גבוה מדי. בטופ-16 התברר גם שפער הזמנים בין התלקחות להתלקחות הולך ומצטמצם. ביחד עם חומר הבעירה הפסיכולוגי שמייצר ההיכל המכושף (אם שמים את ההפסד לקאחה לבורל בצד, מכבי ניצחה העונה ביורוליג בנוקיה בהפרש ממוצע של כמעט 14 נקודות) - זה עלול/עשוי בכל רגע להידלק.
4. אגב, בעירה מאוחרת. בואו נחזור לרגע לאחור. בעונת 2003/04 נבנתה מכבי עם ערימת ציפיות גבוהה. העונה שהיתה אמורה להיות גדולה יצאה לדרך עם שאראס, פארקר, וויצ'יץ' ובאסטון. אבל איכשהו הפער בין הדיבורים לפוטנציאל לא התממשו במגרש.
פיני גרשון ידע מה יש לו בידיים. היתה לו קבוצה גדולה. אבל דברים לא זרמו. היו רגעים של כדורסל ענק, אבל רגעים מעטים. מכבי סיימה את השלב המוקדם עם 3-11, אחר כך צלעה מהטופ-16 עם 2-4 אחרי הניצחון המפורסם על ז'לגיריס.
אבל מאותו משחק מול ז'לגיריס הכל נדלק. מכבי דרסה את צסק"א, ולחיבור הסופי שלה הגיעה יומיים מאוחר יותר כשדרסה בגמר את בולוניה ב-44 הפרש.
באותו משחק גמר נתנה מכבי רבע אחרון שספק אם מישהו האמין שאפשר לשחזר אותו. היא קלעה בו 38 נקודות.
