את זה שאיוו פוגורליץ' הוא בחור מוזר אנחנו יודעים לא מהיום. אחרי הכל, זה חלק מסוד הצלחתו. הפרשנות שלו נוטה להיות ייחודית ומאתגרת, ולכן גם מפתיעה ומעוררת עניין. אלא שהערב הזה בהיכל התרבות היה על הגבול שבין ייחודיות לבין ביזאר, ויצר חוויה שנויה במחלוקת. הקהל, שכנראה כבר נכווה ברסיטלים קודמים של הפסנתרן האקסצנטרי בארץ, מילא רק חצי אולם. מי שלא הגיע - לא הפסיד יותר מדי.
חוויית הביזאר התחילה עוד לפני תחילת הקונצרט. פוגורליץ' קיבל את פני הנכנסים באולם חשוך כמעט לגמרי, כשהוא מתאמן על הבמה בעודו לובש מה שנראה כבגדי סקי. כשהקונצרט התחיל, ב-20 דקות איחור, התנצל הכרוז והודיע שכיוון שהמזוודה של הפסנתרן לא הגיעה בטיסה הוא ינגן בבגדים רגילים. פוגורליץ' עלה לבמה בחולצת כפתורים לבנה פשוטה, והקסם אמור היה להתחיל. למרבה הצער, זה לא קרה.
החלק הראשון של הערב כלל את נוקטורן מס' 2 והסונטה מס' 3 של שופן, ואחריהם את "ואלס מפיסטו" מס' 1 של ליסט. לכאורה זה היה אמור להיות מרתק, אבל היו מספר גורמים שהפכו אותו לחוויה כמעט מעיקה. ראשית, פוגורליץ' ניגן לעצמו. הוא לא תקשורתי ולא מנסה להיות תקשורתי, ומאזינים שאינם מכירים את הרפרטואר לעומק היו יכולים בקלות להרגיש מנותקים. התחושה הזו הועצמה מאוד בכך שהאולם היה חשוך כמעט לגמרי לאורך כל הקונצרט, כשרק הבמה מוארת באור חלש.
המצב הזה, שהיה אולי רלוונטי בסלונים האירופיים של המאה ה-19, יצר מצב של אינטימיות כפויה ומביכה. הקהל הגיב בהתאם בצחקוקים, בלחשושים ובשיעולים, ונוצר מצב שבו היה קשה לשקוע במוזיקה באופן אמיתי. ביצירה של ליסט החריש את האולם גם מכשיר שמיעה של אחד המאזינים, שכנראה לא הוכנס עמוק מספיק לאוזן. בנוסף, פוגורליץ' ניגן את הרסיטל מתווים, באופן שיצר פגיעה בספונטניות. בקיצור, נראה לי שהיה הרבה יותר נחמד לשבת בבית ולשמוע את המוזיקה הזו מהקלטות.
לגבי הפרשנות - אין עוררין על כך שלפוגורליץ' יש שליטה וירטואוזית בפסנתר, וגם הפעם היא באה לידי ביטוי ביכולת מדהימה לשלב בין עוצמה לבין רוך אינסופי. עם זאת, מבחינה פרשנית לא התחברתי אליו. הטמפו שלו לא היה יציב, הבדלי הדינמיקה היו גדולים מדי, והייתה לו נטייה מוגזמת להדגיש צלילים ואקורדים מסוימים באמצעות "התקפה" כבדה ופתאומית על הקלידים. במיוחד אמורים הדברים בסונטה של שופן, שהייתה מרוחה לגמרי מבחינת טמפו וללא הבחנה בין הפרקים. לעתים היה ממש קשה לזהות את היצירות שנוגנו, וזה לא נאמר לחיוב.
הדברים השתפרו מעט בחלק השני, לאחר שחלק מהקהל עזב והאווירה הפכה לפחות קלאוסטרופובית. חלק זה התחיל עם "ואלס נוגה" של סיבליוס, והמשיך עם "גספאר של הלילה" של ראוול. יצירה זו קשה במיוחד לביצוע. מבחינה טכנית פוגורליץ' צלח אותה בהצלחה, אך מבחינה פרשנית הביצוע היה אלים מדי ועם הדגשות מוגזמות. המוזיקה האקוורלית של ראוול זקוקה לביצוע מעודן בהרבה.
והערה למארגנים: את הפרשנות של פוגורליץ' כנראה לא תוכלו לשנות, אבל ביתר הקונצרטים בארץ אני ממליץ לכם להתעקש איתו שהאולם יהיה מואר. זה עשוי לשפר את חוויית ההאזנה, והקונצרט הזה מאוד זקוק לשיפור הזה.