אני משתדל להפריד בין העובדה שלא שרדתי אפילו תוכנית אחת של סדרת הריאליטי הזאת, לבין הפופולריות הרבה שלה היא זכתה בעבר.
להבנתי, הפופולריות של התוכנית מתבססת על כמה פרמטרים. הראשון, מאפשר למשפחת ישראלי הספונה בסלון ביתה, לראות מצבים שמוכרים לה מחיי היום-יום. השני, מאפשר לאותה משפחת ישראלי לומר לעצמה, שאחרי ככלות הכל, מצבה אינו עד כדי כך גרוע. אפילו הילדים המופרעים שלה, נראים לעתים מתוקים להפליא מול המקרים הקיצוניים שבטלוויזיה. הפרמטר השלישי נשען על הכריזמה השקטה של מיכל דליות, הלוא היא ה"סופר נני" שעוברת מסך באופן יוצא מן הכלל.
ובכל זאת, על אף שאני יכול להבין מה קוסם לצופים ברגעים המרגשים שבתוכנית, קשה לי שלא להבחין בה בשני פגמים עיקריים. הראשון, הוא חלק מבעיית יסוד בחברה המערבית בכלל ובחברה הישראלית בפרט. אובדן הסמכות ההורית, תולדה של צורך נואש מצד ההורים לזכות באהבת ילדיהם, צורך שהוא השמן על גלגלי "סופר נני". השני, הבעייתי יותר בהקשר של התוכנית עצמה, הוא הפגיעה בפרטיותם של הילדים, וכאן קשה לי שלא לייחל להתערבות של גורמים האמונים על התחום, כמו המועצה לשלום הילד, למשל.
פרסומאי שרוצה לצלם פרסומת בהשתתפות ילדים, מכיר בוודאי את ההגבלות החמורות על שעות הצילום שלהם, אבל במקרה של תוכנית טלוויזיה - כמעט הכל מותר: המצלמות מלוות את הילדים במשך שעות על גבי שעות; החומר שורד בארכיונים ויכול לשמש נגדם ביום מן הימים כשיהיו בגירים. הרצון של ההורים לזכות ב-15 דקות של תשומת לב (בדרך-כלל נהוג לכנות זאת "תהילה", אבל אין כאן שום תהילה, אלא בעיקר מבוכה), בא כאן על חשבון פרטיות הילדים, שהם אולי שמחים להקריב בקלות היום כדי להפוך לשיחת היום בבית הספר, אבל אפשר שעוד יצטערו עליה ביום מן הימים.
משקיפים על האנשים השקופים
"ויסקונסין", ד' 22:40, יס דוקו
יש רגעים שגורמים לך לשכוח שכמעט כל מהפכה שהתחילה בכוונות מרקסיסטיות טובות, הסתיימה בשפיכות דמים ובדיקטטורה "של הפרולטריון", שלרוב היתה גרועה מחמדנותם של בעלי ההון. צפייה ב"ויסקונסין" היא אחד מהרגעים הללו. יש בה כמה פריימים שיכולים לשכנע גם את בן המעמד הבינוני המפונק, לאחוז בקלשון ולהסתער על מרכזי הכוח של החברה שדואגים שאותו הכוח יישמר בידיהם של מי שממילא אוחזים בו, ולהכריח את המרוויחים הגדולים מ"השיטה", להסתכל בפניהם הזועמות של האנשים "הקטנים". גם אם השיטה לא תשתנה, הרי שלפעמים די ברגע של פחד בליבו של מי שנוהג בגסות-לב במועסקיו, כדי לשפר משהו בכל זאת.
"ויסקונסין", שמשודר ערב ההחלטה אם להרחיב את התוכנית מאזור הניסוי לכלל שטח ישראל, מביא את סיפורה של התוכנית, מטרותיה, הישגיה וכישלונותיה, ובעיקר את סיפורם המייאש של האנשים "השקופים": אותם עובדים חסרי-זכויות, שעבורם מילים יפות כמו "הפרטה" מיתרגמות לשלילת כבודם.
אם אבטלה, במדינה שמעסיקה כל-כך הרבה פועלים זרים בעבודות כמו בניין וחקלאות, מקילה עלינו (ובצדק) להתייחס למובטלים כמי שנושאים לפחות בחלק מהאשמה במצבם, מה נגיד על גיבורי "ויסקונסין"? אנשים שרוצים מאוד להתפרנס בכבוד, שנאלצים לעבוד במספר עבודות במקביל, להשתכר פרוטות ולהישאר מתחת לקו העוני, קו הבושה, למרות שהם משכימים קום כדי לפרנס את משפחתם? כרגע הסיפור שלהם הוא הטרגדיה הפרטית שלהם ושל משפחתם, הדור הבא עלול להיות כבר הטרגדיה שלנו, כלומר של כל מי שיש לו עדיין מה להפסיד.