קשה להבין מה משך את טים ברטון לסיפור של לואיס קרול, מפני שלא נשאר הרבה מהספר בסרט החדש שלו, "אליס בארץ הפלאות". והכוונה היא לא רק לעלילה, אלא בעיקר לרוח הספר. ארץ הפלאות של אליס הספרותית הייתה סדרה משוגעת, רנדומלית, של מפגשים עם דמויות משונות, ואילו ארץ הפלאות של ברטון תחומה בתוך קו עלילה ליניארי ואפילו די שמרני: אצלו, כל ההרפתקאות שאליס עוברת מוליכות אותה במסלול בטוח של התבגרות, התחמשות והצלת ארץ הפלאות משלטונה של המלכה האדומה, וכל היצורים המשונים שמלווים את אליס בדרך לשם ממוקדים במטרה ופועלים על מנת להשיגה.
ההתמודדות של אליס הספרותית עם ארץ הפלאות סימלה את העובדה שאליס התקשתה להבין מהי הזהות שלה, כיצד עליה להתנהג ומה מקומה בעולם. זה משום שהיא הייתה על סף גיל ההתבגרות, עם השינויים הגופניים והחברתיים המבלבלים שהתקופה הזו מביאה. אבל אליס של ברטון היא נערה בת 19, בוגרת ובטוחה בדעותיה וזהותה. המסע שלה אל ארץ הפלאות הוא מעין פגישת מחזור והיזכרות בילדותה.
בארץ הפלאות המאולפת של טים ברטון ההיגיון החליף את האיגיון. כאן לכל דבר יש סיבה: המלכה האדומה מרושעת? זה עקב קנאה באחותה וחוסר ביטחון בנוגע למראה שלה. הארנב ממהר? טוב, הוא חייב להציל את הממלכה. הכובען מטורף? זה מפני שהוא סובל מפוסט-טראומה. ובכלל, אותו כובען, שבספר בעיקר נזף באליס או הציג לה חידות ללא פתרון, הפך כאן ללא פחות מאשר הלב הרגשי של הסרט: הכובען החדש מוכן לסכן את עצמו עבור חבריו וערכיו, הוא מסור לאמנות הכובענות שנותנת טעם לחייו, הוא משמש לאליס דמות אב, דמות בן ואפילו מושא לאהבה. האם מי שהופך את הכובען המטורף לדמות עגולה עם רקע פסיכולוגי, מתעניין בכלל במהות הסיפור המקורי?
אז אם סיפורה של אליס בארץ הפלאות לא מעניין את טים ברטון, כנראה שהרעיון לעצב את ארץ הפלאות לפי החזון הגותי/קומיקסי שלו היה האטרקציה. וזה לא מפתיע - מדובר בעולם שנותן לברטון הזדמנות להשתולל עם כל מיני דמויות גרוטסקיות ונופים אפלים. אבל מה יצא מההשתלטות שלו על ארץ הפלאות? שכפול אוטומטי של השטנצים של ברטון: אותם שמיים קודרים ואותם עצים מעוקלי ענפים ואותו פסקול של דני אלפמן, פלוס תוספת של תלת-ממד שלא ממש מתחרה ב"אווטאר". אז גם מבחינה ויזואלית, אין ב"אליס בארץ הפלאות" הברקות או הפתעות. אין שם משהו שלא ראינו בעבר, בטח שלא משהו שלא ראינו כבר בסרטים של ברטון.
אולי ברטון נמצא במיטבו כשהוא מקורקע וצריך לקיים את עולם ההזיות הגותי שלו בתוך תפאורה מציאותית. כמו שהיה עם "ביטלג'וס", "המספריים של אדוארד" ו"אד ווד"? אולי זה ההסבר לכך שמכולם, דווקא הוא זה שאחראי לשינמוך של אליס וארץ הפלאות.
רוצו לראות עם ריצ'רד גיר:
"האצ'יקו"
סרט שכמעט פספסתי כי רק מהפוסטר החלטתי שהוא קיטש נצלני. יכול להיות שאכן מדובר בקיטש נצלני, ואולי המקור היפני מ-1987 יותר איכותי, אבל זה סוחט הדמעות הכי סוחט דמעות שראיתי. התואר "קורע לב" קטן על הסרט הזה, אני לא רוצה להכיר את מי שלא יבכה בו.
עניין של טעם עם ריצ'רד גיר:
"רחובות ברוקלין"
"רחובות ברוקלין" עשוי טוב וכולל אוסף מגוון של גברים נאים בקאסט, אבל העלילה שלו צפויה מקילומטרים. סרט שוטרים חביב למי שאוהב סרטי שוטרים.