1. המהפכה הצרפתית
לראשונה מאז 1999 הגיעו נציגות של שש ליגות שונות למעמד רבע גמר ליגת האלופות. אבל זו תהיה טעות לחשוב שהפערים באירופה מצטמצמים. אמנם בשנים האחרונות נוצרה קבוצה של ליגות "דרג ב", שכוללת כרגע את פורטוגל, רוסיה, הולנד וקצת טורקיה, יוון ואוקראינה. מצד שני, בליגה הצרפתית, החמישית בלבד בחשיבותה ב"דרג א" עד היום, נולדה קבוצה גדולה נוספת שהצטרפה לליון: בורדו. יש לכך מספר סיבות, אבל החשובה בהן היא, איך לא, כסף.
סכומי זכויות השידור בצרפת עולים על הסכומים המשולמים בגרמניה. החלוקה של כספי הזכויות בין המועדונים היא שוויונית (בניגוד לספרד): כך למשל קיבלו בורדו ומארסיי, שסיימו ראשונה ושנייה בליגה אשתקד, 68 ו-65 מיליון אירו בהתאמה.
מהצד השני של הלמאנש, מסתכלים האנגלים בערגה. מעולם לא הגיע מאמן אנגלי לרבע גמר ליגת האלופות. האם היחלשותן של ליברפול וצ'לסי היא סימן לירידתה חזרה של הפרמיירליג מהאולימפוס האירופי? רק בשנים הקרובות נדע. בינתיים זו הפעם הראשונה מזה חמש שנים שרק שתי קבוצות אנגליות מגיעות לרבע הגמר. גם הספרדים חוששים לאובדן הכוח, בעיקר עקב חולשתה המסורתית של ריאל מדריד בשמינית הגמר והירידה ביכולתן של כל קבוצות הליגה שאינן ברצלונה או ריאל - גם זו תוצאה של הכסף הגדול מזכויות שידור שמחולק באופן הכי פחות שוויוני באירופה. באיטליה כבר כמעט התרגלו לחולשה היחסית, ופתאום צמח לו משיח חדש: ז'וזה מוריניו השנוא. בלית ברירה, עברו האיטלקים למודוס של הערצה והחזקת אצבעות לאינטר.
2. מיוחד. מאוד
הוא מעצבן, הוא מרתיח, הוא פרובוקטור שלא יודע גבולות. הוא שחצן, אנוכי, מתיימר ומתייהר. גנדרן שטחי ומנותק. אדם מחושב ומתמרן ללא רגשות. הכל נכון, וזה עוד לא הכל. אבל ז'וזה מוריניו הוא גם המאמן הטוב והמצליח בעולם בשמונה העונות האחרונות.
מתוכן הוא אימן בשבע (בעונת 2007/08 הוא לא עבד אחרי שפוטר מצ'לסי בספטמבר) וזכה בשש אליפויות - בפורטוגל, אנגליה ואיטליה. הוא זכה בגביע אופ"א ובצ'מפיונס ליג, הגיע לעוד שני חצאי גמר אלופות, הביא חמישה גביעים מקומיים וידו עוד מושטת. את צ'לסי הוא ניצח בדרך לרבע הגמר, נקמתו המתוקה, על-ידי תכסיס טקטי מפתיע. לשים במשחק חוץ שלושה חלוצים, ומאחוריהם את ווסלי סניידר, זה דבר שלא נשמע באיטליה מעולם.
וכך הוא ניצח שוב את האיטלקים. הפעם את האיטלקי שעל הקווים בצ'לסי (אנצ'לוטי).
מי שטוען שלהצלחות שלו הוא הגיע רק בזכות פנקסי צ'קים פתוחים, צריך לזכור שני דברים: קודם כל, עם מי הוא זכה בגביעים האירופיים (רמז: לכוכב קראו דקו); שנית: ריאל, ברצלונה, מילאן ועוד כל מיני קבוצות, הן דוגמאות הפוכות לכסף גדול שלא מביא תוצאות בהרבה מקרים במהלך השנים. מועדוני-על הם לא "סולל בונה". הם לא מחפשים מאמן שיביא הצלחה עם שחקנים זולים בעבודה של שנים, אלא מאמן שיודע לעבוד עם כוכבים, להשיג אותם, לשכנע אותם לעבור אליו ואז להרכיב אותם לידי תלכיד מצליח. בקיצור, מועדוני-על מחפשים את מוריניו, הדוגמה החדשה לאיך מאמן על צריך לעבוד.
ואל תטעו בו, זה הכל עבודה קשה ומחושבת בקפידה.
3. לא יופי, אופי.
הסגנונות של הקבוצות שהגיעו לרבע הגמר מרתקים, גם בגלל הדרך שבה עלו. מצד אחד צסק"א מוסקבה, שבמשחק מסודר וסגור חנקה את סביליה. מצד שני ברצלונה, שהראתה שמשחק מסודר צריך להיות עילאי במיוחד (שטוטגרט) כדי שיצליח להטריד את הכוכבים שלה.
יש גם את הלחץ האינטנסיבי של חניכי פרגוסון, את משחק ההחזקה בכדור והמסירות הקצרות של ואן חאל בבאיירן, את משחק התנועה והמסירות האינסטינקטיביות של ארסנל, וגרסתו המשופרת בבארסה. ליון משחקת על קו החצי ושולחת מתפרצות קדימה, בורדו עושה זאת יותר מלפנים. אינטר של מוריניו גמישה טקטית באופן חסר תקדים. ולכל הקבוצות יש שחקנים שיכולים לעשות את ההבדל ביום נתון. בקיצור, תענוג לחובב הכדורגל, משחק עם גרסאות שונות ומשתנות שתוצאתו לא ניתנת לניחוש.
ובכל זאת, יש מי שמתלונן. לבארסה וארסנל מגיע יותר מכולן להגיע רחוק, כי "הכדורגל נטו" שלהן עדיף. וגם ריאל היתה צריכה לעבור את ליון, כי בכדורגל נטו היא היתה הרבה יותר טובה על המגרש. וכך גם סביליה. אז יש לי חדשות עצובות: "כדורגל נטו" זה לא ענף ספורט שקיים בעולם. המחשבה על כך מופרכת כמו בדיוק רעיון להוריד ליוסיין בולט נקודות על סגנון הריצה שלו.
בריצה, כמו בכדורגל, יש מטרה ברורה: לנצח, להשיג יותר נקודות, לרוץ יותר מהר כמו להבקיע יותר שערים. זה הספורט, ומי שלא אוהב אותו כך, שיתכבד וישב בביתו. אולי הוא יכול לצפות בכדורגל החופים המרהיב, או בבלט. כדורגל יפה הוא גם טוב, רק כשהוא מביא לתוצאות.
תשאלו כל אוהד ארסנל שמטפס על הקירות שנים ומחכה שהכדורגל המופלא של הקבוצה שלו יתאפס לכדי נקודות מכריעות, כמו השנה.