נילי לנדסמן, 43, ילידת קיבוץ אילת השחר. סופרת, מורה ליוגה ועיתונאית. שירתה ככתבת צבאית בעיתון "במחנה נח"ל". כתבה תסריטים וערכה תוכניות טלוויזיה שונות. ביוני 2006 חנכה מכון יוגה בתל-אביב, "יוגה בגן החשמל", שם היא מעבירה שיעורים. מספריה: "נערתו" (בבל, 1999), "אחת מאיתנו", יחד עם תמר קרוון (כתר, 2001): "הרומן הרומנטי שלי" (חרגול, 2006). ספרה החדש, "בטוב וברע", ראה אור בהוצאת חרגול בשיתוף עם עובד.
איזה בית קפה אהוב עלייך במיוחד, ומדוע?
"אורנה ואלה. שינקין. תל-אביב. יש מעט מאוד מקומות בעיר שאני יכולה לסמוך עליהם שתמיד יהיה טעים. וזה, המיתולוגי שבהם".
מי היית רוצה שיישב בשולחן הסמוך?
"דייב אגרס ומייקל שייבון מנהלים שיחת רכילות על סצנת הספרות האמריקנית. אם הם סקסיים כמו שהם כותבים, זה יהיה מרנין להגניב מבטים".
אם היית יכולה לצותת לשולחן הסמוך, מי היית רוצה שיישב שם?
"אני עדיין עם דייב ומייקל, עכשיו הם עברו לדבר על הבחורה המסתורית והמצודדת בשולחן ממול, ומתווכחים בחלקו של מי מהם תיפול הזכות הגדולה להציע לי להצטרף אליהם לשולחן".
מהם חמשת הספרים העבריים הזכורים לך ביותר לטובה?
"'אישה בורחת מבשורה', דויד גרוסמן. 'הביתה', אסף ענברי.
'מקום אחר', עמוס עוז. 'השומרים ברחו', עפרה ריזנפלד. 'צדוק בנפתולי התשוקה', דרור פויר".
מיהם הסופרים האהובים עלייך ביותר?
"עמוס עוז, צרויה להב, עפרה ריזנפלד, מיכל זמיר, תמר גלבץ, שמעון אדף, אתגר קרת ויעל הדיה".
והזרים?
"ג'ונתן פרנזן, דייב אגרס, מייקל שייבון, פול אוסטר, גילברט סורנטינו, אליס מונרו, תמה ג'נוביץ', ג'ומפה להירי והגדול מכולם - מיסטר טולסטוי".
איזה ספר ילדים אהוב עלייך במיוחד?
'המלך צב צב וסיפורים אחרים' מאת ד"ר סוס כשעוד קראו לו פה ד"ר זויס ותרגמה אותו פשוט לעילא לאה גולדברג. המהדורה הראשונה ראתה אור ב-1965. תתארו לכם".
מהו הספר האחרון שקראת, והותיר עלייך את רישומו?
"'מה כל כך מצחיק בפאני', סיפורים קצרים מאת מירי חנוך. הוא כל כך יפה וצובט בלב".
לאיזה ספר את חוזרת שוב ושוב?
"ל'המלך צב צב', אני אף פעם לא עד הסוף סגורה על זה שירדתי לסוף דעתם של צמד הנפילים הזה - גולדברג וזויס".
את בעיר זרה, ויש לך פנאי לבקר רק במוסד אחד - מוזיאון, בית קפה או חנות ספרים. לאן תלכי?
"במוזיאון שיש בו בית קפה סולידי וחנות ספרים בעלת נטיות אמנותיות, באחד כזה יש בדרך כלל גם שירותים נקיים".
אם היית צריכה להעביר שעות אחדות בהמתנה לטיסה, איזה ספר היית לוקחת איתך?
"'להתחתן', החדש של אליזבת גילברט, מי שכתבה את 'לאכול, להתפלל, לאהוב'. אני רוצה כבר לגמור עם זה".
מה דעתך על מוספי ספרות וכתבי עת ספרותיים בישראל?
"כולם עושים את עבודתם נאמנה. אני מחבבת במיוחד את כתב העת 'מסמרים', על המיזוג נעים הסבר של כובד ראש, הומור וצניעות".
מה היית משנה או מוסיפה בלימודי הספרות בבתי הספר בישראל?
"מאוד אהבתי ללמוד ספרות בתיכון. החדירו בי את יראת הכבוד הראויה. אני מניחה שכל מה שהיה צריך זאת מורה חדורת תשוקה לספרים, ובחלקי נפלה הזכות לפגוש אחת כזאת, אישה בלתי-נשכחת ושמה אביבה אופז. כן ירבו כמותה".
איזה ציטוט מספר כלשהו זכור לך במיוחד, ריגש אותך או גרם לך לפעול בדרך מסוימת?
"הציטוט הוא של המשוררת הפולנייה ויסלבה שימבורסקה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1996:
'עד כדי כך הארכתי ימים אחריך
ורק עד כדי כך,
שיכולה אני לחשוב ממרחק'.
מתוך 'סוף והתחלה', בתרגום רפי וייכרט".
מה מעורר בך השראה?
"חברות טובות, בחורים מדליקים ורגעים של חסד, שבהם אני מבינה את מה שלא הבנתי קודם".
למי או למה את מתגעגעת?
"להכל וללא כלום".