18 מיליון שקל לאלי יונס במזרחי טפחות (השווי הנאיבי של האופציות הוא למעשה 73 מיליון שקל), 15 מיליון שקל לרון ויסברג מכלל פיננסים ברוקראז', 9 מיליון שקל לעמי אראל בדסק"ש, 10 מיליון שקל לדורי סגל בגזית גלוב, 11.5 מיליון שקל לדוד קמיניץ בדלק, 11.7 מיליון שקל לשלמה רודב בבזק ויש לפנינו עוד שלושה ימים של דו"חות כספיים. לליונל כהן ממגדל (7 מיליון שקל) נותר רק להרגיש מקופח.
כל שיאי השכר נשברים השנה, ואין לנו ולו טענה אחת למנהלים. נותנים לך - קח, מי יגיד לא לחוזה מפנק של מיליונים? הבעיה היא בדירקטוריונים, בנורמות ובתחושת "הכל מגיע, הכל מותר" של מקבלי ההחלטות.
מספרים לנו שאלו תנאי שוק חופשי, ושכר מנהלים נקבע בהתאם לביקוש והיצע. תירוץ מצוין, הבעיה היא שמדובר בכרטיס לכיוון אחד. איפה היו כל המתרצים בשנת 2008? איפה היו כל המנהלים המופלאים כשהחברות שלהם הפסידו או רווחיהן צנחו בעשרות אחוזים? מי החזיר בשפל את הבונוסים שניתנו לו בשנות הגאות?
אומר לנו יעקב פרי, יו"ר מזרחי טפחות, שאין לו כוונה להתנצל או להתחבא בגלל שכר המיליונים של יונס, ושמדובר בבנק עם בעלי מניות פרטיים. עוד תירוץ מצוין. הרי רק לפני כמה חודשים אותם "בעלי מניות פרטיים", משפחת עופר, הסבירו למה מדינת ישראל חייבת לעזור לצים.
במשבר, המדינה תחלץ
נאמר שמזרחי טפחות או כל בנק אחר בישראל היה נכנס לבעיה, מי היה מחלץ אותו? הבעלים הפרטיים או מדינת ישראל. בואו לא נשחק בנדמה לי, אפילו את הבנק למסחר המדינה הצילה באמצעות כספי משלם המסים. ואם מדברים על בעלי מניות פרטיים, נזכיר למר פרי ש-53% ממניות מזרחי טפחות נמצאים ביד הציבור.
אבל מה לנו ונלין על פרי, הוא בסך הכל מייצג את התפיסה המקובלת של בכירי המגזר העסקי. מותר לבעלי מניות פרטיים לחלק שכר כאוות נפשם, אבל כאשר יש בעיות, המדינה צריכה לחלץ. זוכרים את הנהי והבכי של המגזר העסקי לפני שנה וחצי, קריאות התחינה לממשלה להתערב, לעשות משהו, להציל את המשק?
הכתובת נמצאת על הקיר - מנא מנא תקל ופרסין. מתבקשת חקיקה להגבלת שכר. זו יכולה להיות גרסת שלי יחימוביץ', שתעלה שוב את הצעת החוק: שכר מנכ"ל יהיה פי 50 משכר העובד הכי זוטר במפעל או כל גרסה אחרת. אבל את החגיגה הזו צריך להפסיק. כשהיד הנעלמה של השוק החופשי מתחילה להתפרע, מישהו צריך לשים עליה כבלים.