אלה אלקלעי היא מנהלת הפיתוח העסקי של בית ההשקעות IBI
השביל חכם ממי שצועד בו. מי שמטייל ברגל מכיר את חמקמקות ראש ההר - ככל שההר גבוה יותר כך ההרגשה שהפסגה כבר כאן, חוזרת על עצמה יותר פעמים. מי שמטפס בשביל הטיול ולא רק בשביל הספורט גם יודע שעם כל הכיף שמרגישים כשמגיעים לגג העולם וההתגברות על הקושי שבעלייה, זו לאו דווקא החוויה שנשארת מהטיול ואשר גורמת לך לצאת לטיול הבא, פעמים רבות הדרך היא המשמעותית.
מה אומרים העיתונים
בבורסה, קונספט פסגה שגוי מיסודו.
אמנם נראה שעורכי העיתונים אוהבים את הכותרת "הבורסה בשיא" אבל כל מה שכרוך בצמד המילים הזה מטעה. אם תחפשו בגוגל את צמד המילים הללו תקבלו תוצאות די משעשעות שידגימו מתי בשנתיים האחרונות בחרו עורכים שונים להשתמש בביטוי הזה.
אחד הביטויים הבוטים ביותר לכך שהמושג "הבורסה בשיא" שגוי הוא תגובת המשקיעים להופעתו. אפשר היה לשער שהאדם הסביר שיקרא בעיתון שהבורסה בשיא יברח מהשוק הכי רחוק שאפשר. והנה, השפעת כותרות מסוג זה הפוכה והן אלה שמושכות יותר ויותר אנשים להשקיע את כספם בשוק ההון, ויתרה מזו - להגדיל את רכיב הסיכון בתיק ההשקעות.
סביב התזה הברורה שניתן להרוויח כסף בבורסה רק בתנאי שהתחלת להשקיע מספיק רחוק מהשיא ויצאת לפני המפולת, פרסם האקונומיסט בתחילת מרץ מאמר קצר הבוחן את התופעה.
תקופה מצויינת להיכנס לשוק
מחקר שערכו ברקליס קפיטל הראה שהבורסה האנגלית שברה שיאים (במונחים ריאליים המשקללים את האינפלציה) בשנים 1906,1936,1968,1999. בבורסה האמריקאית זה קרה ב-1928,1968,1999. מחזוריות זו תומכת בתיאוריית ה"גלים הארוכים" שלפיה כל דור מגלה בהתלהבות את שוק המניות ויוצר בועה שאחריה מגיעה תקופת אכזבה ממושכת. מחיר המניות ביפן עדיין רחוק בכרבע מהרמה אליה הם הגיע ב-1989. על פי תיאוריה זו אנחנו נמצאים בתקופה שבה לגמרי לא רע להיכנס לשוק שיגיע שוב לשיא בעוד כ-20 שנה.
איני חסידת תיאוריות על מחזוריות השווקים כיוון שבעיני הן דומות מדיי להטלת קוביה או מטבע. שוו בנפשכם שאתם משחקים בהטלת מטבע וחמש פעמים ברציפות התוצאה המתקבלת היא עץ. מה ההסתברות שבהטלה הבאה תקבלו שוב עץ? תחושת הבטן שלנו היא שהפעם זה חייב להיות פלי אבל כל כמה שקשה לנו להשלים עם זה ההסתברות היא עדין 50:50 לעץ:פלי בהטלה הבאה.
בבורסה הסיכויים אינם 50:50. למעשה, לא בטוח שניתן לחשב הסתברות לגבי הכיוון אליו יפנה השוק מחר בבוקר או לאורך השנה הקרובה. על אחת כמה וכמה לא ניתן לטעון שרצף שיאים מסוים הוא אינדיקציה לכיוון הצפוי בעתיד או שמחזוריות כל שהיא, שאפיינה את המאה שעברה, היא אינדיקציה למחזוריות הצפויה במאה הבאה.
חובבי תיאוריית הגלים מגייסים לטובתם את העתידנים ואת הדמוגרפיים. האקונומיסט מצטט את ברקליס המסביר את תופעת הגלים בבורסה כמשתנה המתנהג במתאם לגודל האוכלוסייה בשכבות גיל מסוימות. הוא מתייחס לבני 35-54 כגיל החיסכון ומראה מתאם בין שיעור האוכלוסייה האמריקאית הנמצא בשכבת הגיל הזו ביחס לשכבות גיל אחרות והרמה של שוק המניות.
שורט על הבייבי בומרס
לפני זמן מה שמעתי הרצאה שנשא העתידן, הדוקטור דוד פסיג, מאוניברסיטת בר אילן ודיבר אף הוא על השפעת הדמוגרפיה. פסיג דיבר על כוח הקנייה של גילאי 35-54 ועל ההשפעה המשמעותית שלהם על הצריכה הפרטית במשק כמנוע כלכלי.
אם מאמצים את תיאוריה זו, המסקנה המתבקשת היא: שורט על שוק ההון האמריקאי שבו שכבת הביבי-בומרס יוצאת לפנסיה, מתחילה לנגוס בחסכונות ומקטינה דרמטית את הצריכה, ולונג על הודו בה אחוז הצעירים באוכלוסייה גבוה מבכל מדינה אחרת.
המאה ה-20 של הדאו ג'ונס
לדעתנו תיאוריות כאלה ואחרות על מחזוריות של השווקים מתאימות לפעילים בלאס וגאס. עבור פעילים בשוקי ההון, אימוץ תיאוריות אלה כנוסחא לפעולה, ייסב הפסדים. בניגוד לכך נראה שמשקיעים העוקבים אחר שינויים בדמוגרפיה, בטכנולוגיה, בפוליטיקה וכדומה, עשויים למצוא שבילים ראויים, מגמות בשווקים הפיננסים שעושה רושם שכדאי לנתח, ללמוד ולעקוב אחריהן.
התשובה הכי טובה לשאלה אם הבורסה נמצאת בשיא, טמונה בעובדה הפשוטה הזו: במאה העשרים מדד הדאו ג'ונס עלה מ- 66 נקודות ל- 11,497. אמנם מסוף המאה העשרים השביל נהיה מפותל יותר אולם בסך הכל נראה שהעולם ממשיך לצמוח ולהתעשר ומלבד בתסריטים אפוקליפטיים, נראה שלמשקיע הסביר כדאי להישאר על השביל - דהינו בתוך השוק ולא לחפש יותר מידי קיצורי דרך ועקיפות.