"לא צריך להתחבא או להתנצל", אמר השבוע יו"ר מזרחי-טפחות, יעקב פרי, לאחר שפרסום הדו"חות הרבעוניים העלה כי מנכ"ל הבנק, אלי יונס, הרוויח מאז 2004 לא פחות מ-180 מיליון שקל.
פרי, בראש מורם, אמר את מה שחבריו לא מעיזים לומר בפומבי. "למנהלים טובים צריך לשלם טוב", הסביר פרי, שבעצמו זכה במענק בסך 800 אלף שקל. נימוק הדירקטוריון: "תרומתו להישגי הבנק ב-2009".
זה יכול היה להיות מאוד לא נעים אם חברי פרי בדירקטוריון לא היו מאשרים את המענק הזה. מצד שני, למה שמישהו יתנגד. אותם דירקטורים עשויים להיות בין הנהנים ממענק דומה בעתיד, ולא בהכרח בשל תפקידם בבנק.
הם הרי חברים גם בדירקטוריונים של חברות שונות, וכולם חברים של כולם במעין מועדון סגור שכזה. בין הדירקטורים של הבנק אפשר למצוא למשל את בייגה שוחט, שר האוצר לשעבר, שהוא חבר גם בדירקטוריון ביטוח ישיר, שיאן אחזקות, וכן בכימיקלים לישראל (כי"ל) של משפחת עופר. אבי זיגלמן, דירקטור חיצוני, חבר גם בדירקטוריון של גינדי השקעות, תפרון, כלל תעשיות ביוטכנולוגיה, ועוד. האם הם ימנעו מפרי את המענק הנדיב? פרי בעצמו חבר בדירקטוריונים שונים.
ארבעה מתוך רשימת עשרת שיאני השכר שפרסמו השבוע ב"גלובס" עירן פאר וטלי ציפורי, הם דירקטורים או ראשי דירקטוריון. משמע, אלה שאמורים לפקח על עבודת ההנהלות הם למעשה שותפים פעילים בחגיגת השכר, אותה תרבות ניהולית מעוותת ובלתי מידתית, ראוותנית וחמדנית. תרבות של שמור לי ואשמור לך.
אחר כך תפגשו אותם ביום מעשים טובים של שרי אריסון. המעשה הטוב שעשה דירקטוריון מזרחי-טפחות לטובת היו"ר פרי שווה ל-17 וחצי שנות עבודה של ישראלי המועסק בשכר מינימום. לא צריך להיות קומוניסט גדול כדי להתקומם, או בנקאי גדול כדי להבין את המשמעות של המספרים האלה. איך אומרים במזרחי-טפחות? מתנה מהבנק.