אני: נחוש. הכוח שלי נובע מהאין ברירה, מתת-ההכרה. לא הייתה לי תמיכה מהסביבה, ולא ממי שהיה אמור לתת לי את ברכת הדרך.
בגדד: ילדות. גן עדן עלי אדמות. אבא היה צורף זהב ממשפחת סוחרים אמידה. בבית היו עוזרות ומטפלות. חיינו טוב עד שקמה מדינת ישראל והשליחים הציונים אספו אותנו יחד לכמה חודשים, ואז עלינו לטיסה לקפריסין ומקפריסין לארץ.
נכות: יש לי יד ימין רזה, שנפגעה בלידה שהייתה בבית. במשך שנים היה לה הרבה כוח, אבל אז אני פגעתי בה. בגיל 15-20 רכבתי על אופנועים גדולים והשתתפתי בתחרויות. כשפתחו את מועדון הכושר של נאוטילוס בהילטון החלטתי להתאמן, ופרקתי את מפרק הכתף ונוצר נזק. הייתי צריך לעשות פיזיותרפיה ולא עשיתי, אלא עבדתי יום ולילה. אדם צריך לחיות עם הנתונים שיש לו.
מעברה: כיהודים שהגיעו לארץ המובטחת, נישקנו את האדמה והיינו מאושרים. לא הייתה לנו שום טראומה של מעבר מעושר לעוני, היו שמחה ואהבה למדינה. גם ההורים היו מאושרים, למרות המצב הכלכלי הלא פשוט. כשעברנו לשכונת הארגזים אבא עבד בעירייה כפועל זבל, עד שקיבל טרומבוזה ומת בגיל 51. הוא זכה לראות אותי נשוי עם שני ילדים. המצב שלנו אז היה כל-כך גרוע, שהיינו צריכים ללוות כסף כדי להקים לו מצבה.
ערכים: אולי לא קיבלנו השכלה גבוהה, אבל ערך המשפחה והמסורת מושרש בנו מגיל אפס. אין מחויבות למשפחה, כי המשפחה היא חלק טבעי ממך. אני השני בין תשעת האחים, וכשהתחלתי להתפתח בעסקים כללתי בתוכם את אחותי, שעובדת איתי ארבעים שנים, אחי כבר 45 שנים, גיסים, אחיינים, מי שאפשר.
צניעות: באה בגלל שהייתי במצב הכי נמוך שיכול להיות. גם בעבר וגם היום אני אוהב אנשים ונלחם להיות שווה לאחרים. כולנו בני תמותה, ולעבור את החיים זה להיות חלק מהעם ולא מעל העם. עזבי את הצד החומרי. מה השוני ביני לבין כל אדם או משפחה אחרת? לכולנו אותם צרכים ואותם חיים.
אמביציה: מאחר שלא הייתה לי השכלה פורמלית, ה' נתן לי שכל ישר לנתח דברים הפוך, לראות אותם אחרת. הייתי צריך להוכיח כל הזמן שאני יכול. למדתי שאין קיצורי דרך. היו גם הרבה דברים שנכשלתי בהם, אבל זה הרי חלק מהחיים.
אמרגנות: תוך כדי העבודה בשליחויות, נסעתי לקיבוץ נען עם חבר שעבד באולפני גבע, כדי לצלם את המחזור האחרון של בית ההבראה שם. הקמנו עסק קטן. הוא היה מצלם, ואני הייתי אחראי על החשבונות. אחר כך התפתחנו והתחלתי לארגן אירועים. הופיעו אצלי שמשון ברקאי ושייקה אופיר, וקראו לי אמפרסריו שלמה אליהו. אני הייתי ביזמות, ואחרים ביצעו.
קריירה: התחלתי כשליח של חברת מגדל. ד"ר פיקר נתן לי את הרישיון להקים חברת ביטוח, ואני מרגיש תמיד חובה לציין את שמו. בהתחלה הרישיון היה רק לביטוח רכב, ואחר כך לאלמנטרי.
פוליטיקה 1: בתחילת הקריירה שלי בביטוח, בא אליי ד"ר פיקר ואמר לי, 'אתה בחור מוצלח, שלמה. גדלת בשכונת התקווה ובוודאי יש לך חברים שלא הצליחו לשקם את עצמם. תעשה משהו למענם'. לא ידעתי מה הוא רוצה, אבל היה לי הרבה כבוד כלפיו. ב-1975 הוא ביקש ממני לקחת אותו לסיור בשכונה יחד עם יגאל כהן-אורגד ועם צ'יץ'. ניסינו להקים פרויקט בינוי של התקווה, ותוך כדי התעסקות הבנתי שהמדינה נהנתה מהפרשי ההצמדה של המשכנתאות לצעירים, שהיו יותר מהקרן. החלטתי לשנות את הקריטריונים האלה, וכשהוקמה ד"ש הצטרפתי אליה. כשנבחרתי לחבר כנסת הטילו עליי לעסוק דווקא בשוק ההון, ולא הצלחתי להביא לשינויים שרציתי. מאז, שום דבר לא השתנה.
מצב האומה: מקבלי ההחלטות של היום לא רואים את עצמם בתפקיד עשרים שנים קדימה, אז אין תכנון ארוך טווח. בזמנו, כשהיה שלטון יציב, אפשר היה לתכנן את נתיבי איילון ואת חוצה ישראל. מה היינו עושים היום בלעדיהם? וזה לפני שאנחנו מזכירים את הפערים החברתיים. אחרי הטקס של דן אנד ברדסטריט (לפני כשבוע וחצי, ל' ר') שבו קיבלתי פרס על הניהול, הלכתי עם המשפחה למסעדה איטלקית; היא הייתה מפוצצת בזמן שאנשים מחפשים אוכל בפחים. זה בלתי נסבל. אני עושה מה שאני יכול בדרך שלי, אבל צריך פתרון כולל ולא פעולות נקודתיות.
העברת שרביט: עשיתי כבר לפני 15 שנים, ובלי שום בעיה. את אליהו מנהל הבן הגדול, עופר, וישראל את האחזקות. אם הם רוצים ממני הנחיות, אני כאן לרשותם, אם לא אז לא.
בנק לאומי: אם יאפשרו לי להתמודד עם גרעין שליטה אשמח, כי זה הדגם שישראל עובדת על-פיו. גם עם חוק מראני אתמודד בלי שום בעיה, אבל עכשיו הרגולטור משדר כאילו חוק מראני לא שלם ומצריך תיקון. וכל תיקון שייעשה, במיוחד עבור בנק לאומי, יפגע בבעלי המניות. המדינה צריכה לשחרר את יתרת המניות שלה. מי יעמוד בראש לאומי? ביטוח ובנקאות הם מקצוע, ואני יודע לבחור מקצוענים.
גליה מאור: ראויה להיות יו"ר הבנק. מסמלת ידע, התמדה ויכולת מנהיגות במוסד פיננסי, והנוכחות שלה מוכחת לטובה. אם זה היה מתאפשר רגולטורית לא הייתה לי בעיה. להפך.
דוד קליין: לא בא מטעמי. כבעל מניות אני יכול רק להציע מועמד, אבל את האישור נותן בנק ישראל. מי מתאים יותר, הוא או גליה? אין לי העדפה.
סדר יום: אני בא למשרד לכמה פגישות עד הצהריים, הולך הבית לנוח, ואז עובר מערוץ לערוץ, כמו כולם.
ים: למעלה מארבעים שנה אני הולך ברגל לחוף מציצים, אל מתחת לסוכת המציל, עם שקית ובה המגזינים של סוף השבוע, ונפגש עם אותה קבוצת אנשים - אחד מורה, אחד פנסיונר. חוץ מהמפגשים האלה, שמתקיימים גם בשבתות גשומות בבית קפה, אין לנו שום עניין משותף.
אמונה: אני איש מאמין, אבל לא דתי. כל העדה שלנו גדלה על תפילות בבית הכנסת, על לא להדליק חשמל בשבת, ועל לאכול חמין שמתבשל על פלטה. אני לא הולך להתפלל, אבל אין מצב שבכיפור או בפסח אני לא בארץ.
פסח: עד שאימא נפטרה לפני שבע שנים תמיד עשינו אצלה את הסדר, מאז יש תורנות. את הפסח הזה נעשה אצלנו, שבעים איש, עם כל הנכדים של האחים. יש לי סלון מספיק גדול, וכל אחד מביא אוכל ועושים בופה. אחי הצעיר הוא המארגן והמנהל של האירוע.
תפיסת עתיד: בנק לאומי מעסיק אותי בשנים האחרונות, ואני מקווה שהעניין ייגמר ואז אתמסר לכתיבת הביוגרפיה שלי, שתסכם שישים שנות עבודה.