הקוזאק הנגזל. את הכותרות של היום הראשון היתה עשויה לתפוס נצרת עילית מהליגה הלאומית שהדיחה את הפועל פ"ת. אבל אז בא סיפור הסכסוך בין הפועל ת"א למאמן השוערים שלה, גבי בורשטיין, וגנב את ההצגה. אין אוהד כדורגל אמיתי שליבו לא מתרחב לנוכח הצלחתה של מכבי "קביליו" יפו: אתה יכול להיות אוהד הפועל, מכבי או בית"ר, אבל העובדה שיש אוהדים שלא מוכנים עדיין להיפרד מחלומות הילדות שלהם, ורק לשם כך מקיימים מועדון כדורגל שלמעשה נכחד מנוף הכדורגל הישראלי, היא כמעט ממיסה. על הרקע הזה הועצמה קטנוניותו של אלי גוטמן, מאמן הפועל ת"א ואחד שדווקא זכה כאן למחמאות רבות, שסרב לאפשר למאמן השוערים שלו לשחק בשערה של היריבה האקזוטית.
גוטמן לא צפה את המתקפה התקשורתית, בטח לא לאחר שפונק העונה בכותרות מחמיאות. לזכותו ייאמר שהוא התעשת ועבר לשחק את תפקיד הקורבן, או למעשה הקוזאק הנגזל: לא עוד המאמן הכוחני שמכריח מועסק זוטר שלו לבחור בין אהבתו וחבריו לבין מקום עבודתו, אלא האיש שקידם את בורשטיין וננטש על ידו לאנחות... התוצאה: מאמן השוערים "הסורר" התנצל, משרתו הושבה לו, אבל גוטמן והפועל ת"א איבדו את הסימפטיה שזכו לה בקרב כל אוהדי הכדורגל הנייטרלים שעד כה פרגנו להם על הכדורגל ההתקפי והנאה.
צרות של עשירים. הרשו לי לצטט אסיר ציון לשעבר ושר בדימוס, שאמר על פרשת בראון-חברון שאפילו אם עשרה אחוז ממה שפורסם אודותיה נכון, אז... אז מה בעצם? לא מעט סיפורים מסתובבים "בשכונה" על המהפך הניהולי בהפועל ר"ג, סיפורים שגם אם עשרה אחוזים מהם נכונים, אז... אתם יודעים מה? עזבו, בואו ונחזור לכדורגל. הפועל ר"ג היא המנצחת הגדולה של שמינית הגמר. עונה קשה עוברת על המועדון הזה: המעבר מהמכתש לווינטר כמוהו כעונש רדיוס, בעיות ניהוליות מייצרות יותר כותרות מהישגים ספורטיביים והעתיד לא נראה אדום במיוחד. אבל כל זה משתנה כשבר"ג מריחים גביע. הניצחון שלהם על מכבי חיפה היה התוצאה המרשימה ביותר של שמינית הגמר.
אבל עם כל הכבוד להפועל ר"ג, ומבלי לגרוע מהישגה, השאלה המסקרנת ביותר שעולה מהמפגש הזה היא מי הם השחקנים בירוק על הדשא, ומה לעזאזל הם עשו עם מי שהכרנו, עד לפני כמה שבועות בתור מכבי חיפה? ובכן, מכבי חיפה מאוד לא מרשימה כבר כמה שבועות: הניצחון שלה על עשרה שחקנים של אשדוד הושג ב"פוקס", הנצחון על עשרת שחקני מכבי ת"א הושג בעזרת שופט (גרמני!), ההפסד לסכנין בשבת ולהפועל ר"ג אמש (ד'), מייצגים טוב יותר את יכולתה של מכבי חיפה בשבועות האחרונים.
בהתחלה, עקב נטייתה של הפועל ת"א לספוג שערים מכריעים מגיא צרפתי, היה קשה לשים לכך לב. אבל אם ישכיל האחרון לנעוץ עוד "צרפטיל" גם ברשת של האלופה, עוד יהיה לנו סיבוב שלישי פתוח לגמרי. מותר לקבוצת כדורגל להיקלע גם לימים פחות טובים, אבל מה שצריך להדאיג את חיפה הוא חוסר היכולת של אלישע לוי לשלוט במה שנראה כמו המשבר המקצועי הראשון שלו: השחקנים עצבניים, מקללים זה את זה ולוי עומד מן הצד אובד עצות.
נכון שמדובר במשבר "דה לוקס" כזה שמתרחש בשעה שמכבי חיפה מוליכה את הליגה בבטחה, אבל ההפסד בווינטר צובע את מה שהיה עד לפני כמה שבועות עונה פנומנלית בירוק חיוור: אפילו אם תזכה באליפות, יזכרו למכבי חיפה העונה אפס שערים בשש הופעותיה בליגת האלופות, הדחה מגביע הטוטו בידי הפועל רעננה, ואת ההדחה מהגביע כבר בשלב שמינית הגמר, מול מה שנתפס על הנייר כיריבה הנוחה ביותר שאפשר היה לבקש.
ראן מאור, ראן. אוי האתרוג, האתרוג. כמה ביקשו מאיתנו להפריד בין בוזגלו האב, המשתולל ביציע ושמח בהפסדיה של מכבי ת"א, לבין בוזגלו הבן: המוכשר, הרציני. "הוא התבגר" אמרו עליו, "הוא התחתן" הביאו את נישואיו כהוכחה להתמתנותו. אתמול בטדי התברר שהתפוח לא נפל הרחק מן העץ: בדקה ה 113, כשכולם עוד האמינו שמכבי (שהייתה טובה בהרבה מבית"ר כמעט לאורך כל 120 הדקות) מסוגלת להכריע את המשחק לפני הפנדלים, סרב בוזגלו-ג'וניור להיכנס למשחק. ייתכן שחזינו ברגע מכונן עבור שני השותפים בו: מאור בוזגלו הפך לנגד עינינו ממי שאמור להיות יוסי בניון הבא, למי שמזכיר יותר את ראובן עובד החדש.
אבי נמני גילה שעלולה להיות לו אופוזיציה בתוך מכבי ת"א. מישהו האמין ששחקן, כוכב בעיני עצמו ככל שיהיה, יכול להעז פנים כנגד "8 זה בדם, אבי נמני לעולם"?
בינתיים בוזגלו הושעה עד תום העונה מהקבוצה. אבל המשך הסאגה באימון הבא שלו בקרית שלום. במקום בוזגלו, הייתי עושה בסופו את הדרך לרכב בריצה (אם הוא עוד זוכר איך) ומה שבטוח, גם בזיגזג.