את פיט סמפראס פגשתי לראשונה ביוני 1990 בקלאב האוס שבמועדון הטניס של מנצ'סטר, בטורניר הדשא שהיווה הכנה אחרונה לטורניר ווימבלדון בשבוע שאחריו. הוא ניגש אליי ביוזמתו והציג את עצמו. "שלום, אני פיט ואני רבע יהודי, רוצה להתאמן?". הוא היה בן 19, עם בלורית ומראה חנוני במקצת, בחור חדש בסבב. שמעתי עליו כי הוא זכה בטורניר פילדלפיה באותה שנה, שהיה טורניר גדול מאוד בזמנו. הוא היה כבר בין 20 הראשונים בעולם ובדרך למעלה, זה היה ברור, אבל איש לא היה מהמר שהנער הביישן הזה, עם ההגשה המפלצתית, יהפוך לזוכה גראנד סלאם סדרתי עם 14 זכיות, כולל 7 בטורניר היוקרתי מכולם בווימבלדון. בטורניר מנצ'סטר, אגב, הוא ניצח אותי בגמר.
מעבר לכל השיאים והרגעים הבלתי נשכחים על המגרש, מה שייחד את סמפראס זו גם הדרך האצילית שבה בחר לפרוש. מעטים הם ספורטאי-העל שיודעים ללכת הביתה ברגע הנכון. כבר ראינו אגדות כמו מייקל ג'ורדן, מוחמד עלי ומייק טייסון שהמשיכו להתחרות אחרי השיא ונאלצו לספוג הפסדים מעליבים כי סרבו לפרוש בזמן, או כי האמינו שעדיין יש להם את זה. סמפראס היה בדרך להיות עוד אחד מאלה. בין השנים 2000-2002 הוא דשדש במקומות 10-20, לא זכה באף טורניר והפך מאימת הסבב לשחקן מזדקן שמסתמך על הגשה ותו לא. הגוף שלו כבר לא סחב והוא איבד את כוח ההרתעה.
כמו שחקן גדול, הוא התעקש והמשיך להאמין שיש לו עוד זכייה אחת בקנה בטורניר גדול לפני הפרישה. ואכן, ביו.אס אופן של 2002 הכל התחבר לו שוב בפעם האחרונה בהחלט. בעזרת תמיכת הקהל המקומי והאנרגיות של ניו יורק הפך סמפראס למשך שבועיים חלומיים לאותו שחקן שמנפנף שחקנים מהמגרש, כולל בגמר את יריבו הנצחי אנדרה אגאסי.
אחרי אותו משחק החליט סמפראס לתלות את המחבט, והניצחון ההוא על אגאסי בגמר ב-2002 היה המשחק הרשמי המקצועני האחרון שלו. סיום מושלם לקריירת גראנד-סלאם מפוארת שהחלה ונגמרה על אותו מגרש.
***
לפני שנה יצא לי לראות אותו במדיסון סקוור גארדן בניו יורק, במשחק ראווה מול רוג'ר פדרר. אני חייב לומר שנדהמתי מהרמה שהוא הציג. גם בגיל 36 ההגשה נותרה בלתי ניתנת לעצירה, והפורהאנד קטלני. הוא איבד כמובן קצת מהמהירות שלו, אבל עדיין זה הספיק לו כדי לסחוב את פדרר לשלוש מערכות. מתוך סדרה של שלושה משחקים מול פדרר (השניים האחרים שוחקו במזרח הרחוק) הוא הצליח לנצח אחד, הישג מצוין לשחקן שנמצא 7 שנים אחרי הפרישה מול השחקן הכי טוב בהיסטוריה.
היום מנהל לו סמפראס חיים נוחים ודי אנונימיים עם אשתו השחקנית היפהפייה בריג'יט ווילסון ושני ילדיהם בלוס אנג'לס. יש לו צוות בראשות אחיו גאס שמנהל את חייו העסקיים, דרך חברה שהקימו ביחד למטרה זאת.
כל ההקדמה הזאת, היא כדי לספר לכם שהשבוע תפסתי את סמפראס לראיון טלפוני עבור "גלובס".
***
"בוודאי שאני זוכר את את מנצ'סטר 1990", הוא אומר לי כשאני מזכיר לו את הטורניר שבו נפגשנו לראשונה. "הייתי בן 19, וזה היה הטורניר הראשון שזכיתי בו על דשא. עד אותו טורניר במנצ'סטר דווקא שנאתי דשא. בקליפורניה גדלנו על מגרשים קשים וזה היה זר לי. לא היתה לי חבטת החזרה טובה ולא הצלחתי לשבור את היריב מספיק פעמים. משחק ה'הגש ורוץ לרשת' שלי עדיין לא הבשיל ולא הפנמתי את הניואנסים של המשטח".
* מה עשתה לך הזכייה במנצ'סטר?
"היא בעיקר נתנה לי בטחון שדשא זה כן משטח שאני יכול להצליח עליו. אבל לצערי יומיים אחר כך הפסדתי לדריק רוסטניו בווימבלדון בסיבוב הראשון".
את הדשא של ווימבלדון מחליף היום סמפראס רק לטובת אימוני גולף בזמנו הפנוי. חוץ מזה גם קצת כדורסל עם החבר'ה ומשחקים של הלייקרס ב"סטייפלס סנטר" בלוס אנג'לס. להבדיל מלא מעט שחקנים שלא הצליחו למצוא את עצמם ללא האורות הנוצצים של התהילה, סמפראס מנהל חיים "רגילים" כמעט לגמרי. מבלה את רוב זמנו בביתו בלוס אנג'לס. יש לו עוד בית באינדיאן וולס, מרחק שעתיים וחצי נסיעה, שם הוא מבלה מספר שבועות בשנה.
* אתה מתגעגע לחיים האלו של טניסאי מקצוען?
"אני בכלל לא מתגעגע לטיסות הארוכות, למשחקים בהם אתה צריך להילחם בעייפות מצטברת והפרשי שעות מדי שבוע בשבוע. אלו חיים תובעניים מאוד. אבל אני כן מתגעגע לתחרות, להתרגשות של לפני משחקים גדולים, בעיקר לטורנירים הגדולים בימים האחרונים שלהם, כשנשארים רק הטובים ביותר והאינטנסיביות עולה. זה משהו שחסר לי".
* כמה עדיין הטניס הוא חלק מחייך?
"הטניס הוא בערך 20% מחיי כיום. אני משחק אולי 15 משחקים בשנה, שזה מספק לי סיבה טובה לשמור על כושר. אני עדיין אוהב לרדת למגרש מדי פעם ולחבוט בכדור, אבל הימים שבהם התאמנתי מדי יום חלפו ועברו מזמן. הקמתי חברה עם אחי גאס ואנחנו עכשיו מחפשים פרויקטים שקשורים לספורט,לאו דווקא טניס. אבל השוק במצב לא קל והחברה רק בתחילת דרכה".
שאלת מי הגדול בכל הזמנים כבר הוכרעה בתקשורת, אחרי שפדרר זכה בשנה שעברה ביו.אס אופן בגראנד סלאם ה-15, ושבר את שיא כל הזמנים של סמפראס. אבל בניואנסים של השיחה עם פיסטול פיט עדיין אפשר להרגיש שמבחינתו, העניין לא לגמרי הוכרע.
* אתה מול פדרר על דשא כששניכם בשיא הקריירה, מי לוקח?
"זו שאלה קשה, כי פדרר הוא כנראה השחקן הכי טוב בכל הזמנים. אבל בתקופה שבה אני שיחקתי, אצלי בראש תמיד היתה התחושה שעל דשא, כשאני בכושר טוב, אז אני לעולם לא יכול להפסיד. אני בטוח שרוג'ר גם מרגיש כך, וכך גם הרגיש בורג בזמנו ומקנרו אחריו כשהם שלטו בווימבלדון".
* ובכל זאת.
"בוא נאמר שאם היינו עושים סדרה של עשרה משחקים, אז גם הוא היה מנצח אותי כמה פעמים. אני עדיין מאמין שהסגנון שלי, של 'הגש ורוץ לרשת', הוא הכי יעיל על דשא, אבל הוכח שאפשר לנצח על דשא גם בלי זה. הנה, רוג'ר ניסה את הטקטיקה הזאת בתחילת הקריירה שלו וזה לא הלך, כי זה לא המשחק הטבעי שלו".
* יש תיאוריה שאומרת שהדור שלך ששפע בשחקנים גדולים כמו צ'אנג, קורייר, אגאסי, אדברג, בקר, לנדל, מוסטר - כולם זוכי גראנד סלאם - היה הרבה יותר תחרותי וקשה מאשר הדור של פדרר שחוץ מנדאל לא ממש מאוים כבר שנים.
"אני לא חושב שניתן להשוות בין דור לדור. הדומיננטיות של פדרר מראה דווקא על גדולתו ולא על החולשה של האחרים. כפי שאני רואה את זה היום, יש את ארבעת הגדולים - רוג'ר, רפא, דיוקוביץ' ורודיק - שהם ברמה אחת מעל כולם ואחריהם כל השאר באותה סירה פחות או יותר. זה נכון שבתקופה שלי היו שחקנים אדירים ואלופים ראויים, הייתי אומר שהיום יש יותר עומק בסבב, יש לא מעט שחקנים מצוינים גם בדירוגים 50-60, אבל בדור שלי היו יותר שחקני צמרת שאיימו על התארים הגדולים".
מעולם לא הצלחת ברולן גארוס ועל חימר בכלל. אתה מתחרט שלא עבדת על משחק החימר שלך? זכייה ברולאן גארוס היתה מסדרת לך בדיוק את מה שתמיד היה חסר לך.
"ניסיתי כמה סוגים של הכנה לפני עונת החימר. היו שנים שדווקא כן הגעתי לאירופה מוקדם ושיחקתי טורנירים כמו רומא ומונטה קרלו, אבל זה לא ממש עזר. דווקא בשנה שהגעתי להישג השיא שלי בפאריז (חצי גמר) הגעתי בלי הכנה וללא ציפיות, כי הגעתי הישר ממגרשי אספלט. זו היתה השנה שחשבתי שאולי אוכל לזכות באליפות צרפת, אבל כנראה שזה פשוט לא היה רשום בכוכבים. במבט לאחור אני מתחרט שלא ניסיתי לשחק על חימר עם מחבט יותר קל בעל ראש גדול שהיה מקל לי על היד ומאפשר לי להגיש בעוצמה במשך חמש מערכות רצופות. אבל אני לא יכול להתלונן".