יאסר ערפאת, ראש הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף), עמד ב-1973 בפני בעיה יוצאת דופן. "ספטמבר השחור", שנחשב ליחידת העילית שלו, הגיע לכותרות אחרי שורה של פיגועים, המוכר שבהם היה חטיפת ספורטאים ישראלים במשחקים האולימפיים במינכן ורציחתם.
הדבר אמנם אילץ את העולם להתייחס לאש"ף, אבל באותו השלב החל ערפאת לחפש הכרה, ולכן היה חייב לרסן את אנשיו, שרבים מהם חיו רק עבור המאבק. הפתרון שמצא היה פשוט: אש"ף חיתן את רוב לוחמי ספטמבר השחור, והציע להם דירות בבירות, כלות צעירות ויפות ו"מענק ילודה" של 5,000 דולרים אם ילדו ילדים עוד באותה השנה. כעת היה להם מה להפסיד.
את הסיפור הזה מביא אלי ברמן בספרו "רדיקלי, דתי ואלים", שמנסה להציג הסבר רציונלי לנושא הטרור. אם תנתחו את הסיפור של ספטמבר השחור, תקבלו את הטענה המרכזית של ברמן: ארגוני טרור יעילים רק כל עוד חבריהם מנותקים מהעולם החיצוני, וכל עוד אין להם כל תמריץ לעזוב את הארגון.
ברמן, כלכלן יליד קנדה ומרצה לכלכלה באוניברסיטת קליפורניה בסן דייגו, שירת בתחילת שנות ה-80 בצה"ל, בחטיבת גולני. בספר הוא טוען שההתמקדות דווקא במי שעוזבים את ארגוני הטרור עשויה לענות על השאלה המוזרה משהו: מדוע יש בעצם כה מעט רשתות טרור יעילות?
העולם כמובן אינו סובל ממחסור בטרוריסטים, אבל זאת גם משום שיש בו הרבה עוולות, הרבה גברים צעירים ומנוכרים ומאות אלפי מקרי מוות בשדה הקרב. אך כשחושבים על ההשפעה המכרעת של הטרור בעולם, ובשקלול חוסר התחכום הטכנולוגי שלו בדרך כלל, ברמן מן הסתם צודק כשהוא מצביע על העובדה שהיעדרם הכמעט מוחלט של טרוריסטים אפקטיביים (עובדה שכמובן כדאי לברך עליה) נראית קצת מוזרה.
תשובה לשאלה זו מספקים העריקים. מספיק עריק בודד כדי להעמיד את כל הרשת הארגונית בסכנה, ועריקות מתרחשות; הסודני ג'מאל אל-פאדל עזב את אל-קאעידה באמצע שנות ה-90 וערק לצד האמריקאי (לפי הדיווחים, עבור סכום כסף עצום).
אבו מוסאב אל-זרקאווי, מנהיג אל-קאעידה בעיראק, נהרג ביוני 2006, כאשר בעלות הברית הפציצו את בית המסתור שלו; אחד מעמיתיו בגד בו תמורת פרס של 25 מיליון הדולרים שהציעו האמריקאים על ראשו של אל-זרקאווי.
ככל שסכומי הכסף או טובות ההנאה גדולים יותר, כך גדלים הסיכויים שטרוריסט הססן יתפתה לעזוב את הארגון. לטענת ברמן, הארגונים הדתיים-רדיקליים מנסים להבטיח ככל יכולתם שלא ייכנסו לשורותיהם טרוריסטים הססנים. לא האידיאולוגיה של הארגונים הללו (למשל, רעיון ההקרבה העצמית) היא הקובעת, אלא דווקא יכולתם לנתק את החברים מחלופות אחרות בעולם החיצוני, תוך כדי הידוק הקשרים בין החברים בארגון.
כשמסתכלים על כך מזווית זו, הרי שיש הרבה מן המשותף בין קבוצות דתיות מסתגרות בחלקים שונים של העולם: כולן שותפות למערכת חוקים שגורמת לחבריהן לראות בעזיבת הקבוצה דבר מאיים לעומת החמימות הפנימית התומכת. אם הם עוזבים (אחרי שנותקו בילדותם מהחינוך החילוני ולמעשה מכל החברה החילונית), האופציות שעומדות לפניהם מוגבלות למדי.
ספרו של ברמן מעורר כמה תהיות. הוא מקדיש, למשל, מעט מאוד תשומת לב לעובדה שכל הארגונים הדתיים שחקר - טליבאן, חמאס, חיזבאללה וצבא המאהדי - הם ארגונים איסלאמיים. עם זאת, נדמה לי שההתמקדות שלו בדרכים שבהן מונעים הארגונים הללו עריקה, מעניינת וחשובה.
ברמן מציע גם פתרונות מעניינים: הציבו לטרוריסטים הפוטנציאליים חלופות מושכות ושירותים חברתיים יעילים, ונסו לקצץ את מקורות המימון של הארגונים. לא כל ההצעות קלות, ובוודאי לא כולן חדשות. אבל במלחמה בטרור כמו בכלכלה, מה כבר אפשר לחדש?