בבבוקר יום חמישי שעבר עשה יורם מרציאנו, עד לא מזמן יו"ר סיעת העבודה בכנסת ויצרן שערוריות סדרתי, את דרכו לעבר אולפני "רדיו לב המדינה" בראש העין. לאחר פרישתו מהכנסת נענה מרציאנו להצעתו של דוד בן-בסט, חבר מרכז הליכוד לשעבר ובעלי התחנה, והצטרף לצוות השדרנים הפופולרי, הכולל בין השאר מפורסמים כמו עו"ד ארי שמאי, הזמר רגב הוד וכמובן - אליקו, האיש החזק של הזמר המזרחי, שעליו מתבססת דמותו של "מומי" ב"ארץ נהדרת".
מרציאנו מגיש אחת לשבוע, זה כשנה, את "מדינה בבעיה", משדר בן שעה המכריז על עצמו כעל "התוכנית היחידה ברדיו שתיתן לכם תשובות. פניתם למשרד ממשלתי ולא קיבלתם תגובה הולמת? נתקלתם בבעיה ביורוקרטית מול הממסד ואין לכם למי לפנות? אנחנו הכתובת!".
"ברדיו הצלחתי יותר לפתור לאנשים בעיות מאשר כחבר כנסת", אומר מרציאנו בדרכו לשידור. "הייתי חבר כנסת מצוין, חוץ מכל הזבלים שחיפשו אותי, הייתי יו"ר סיעת העבודה, עשיתי שבעה חוקים - אבל היום יש לי יותר השפעה: התקשורת היא הרי הגוף הכי חזק במדינה".
כשמתחיל השידור הוא חוזר על הדברים בפני המרואיינת הראשונה שלו: ח"כ רוחמה אברהם-בלילא, שמספרת על פעילותה להקמת מועצה ציבורית לביטחון תזונתי. השניים מפרגנים זה לזה בחום. "אחת מחברות הכנסת הטובות ביותר שיש במדינת ישראל", אומר מרציאנו. "את עושה עבודה נפלאה... ...אני מאוד מעריך את הפעילות שלך, וזו לא הפעם האחרונה שאת אצלנו". "אני מאוד מעריכה את המחמאות שלך", היא משיבה. "אתה צריך לחזור אלינו, אתה יודע, אתה חסר לנו שם (בכנסת)".
יש סיכוי? "בעוד ארבעה חודשים אני אמור לחזור, ככה זה נראה. שמעתי שאולי שלום שמחון מקבל תפקיד בקרן הקיימת לישראל. אבל אני ממש לא רוצה לחזור. יש לך סקופ: אני לא חוזר לכנסת".
- למה?
"לא מעניינים אותי שם. אני בקשר עם אנשים מהכנסת אבל אני לא בפעילות, התנזרתי מהפוליטיקה לחלוטין".
- ואיך זה?
"החיים שלי הרבה-הרבה יותר טובים היום".
- אתה לא מתגעגע? הפוליטיקה לא חסרה לך?
"אני לא מתגעגע לכנסת, זה לא מעניין אותי, אין מה לעשות שם. זה לא חסר לי, אם היום אני הולך לאיזה מקום או יושב באיזה פאב אף אחד לא יכתוב עליי (מרציאנו, כזכור, נחקר כחבר כנסת בחשד שתקף מאבטחים בפאב בהרצליה, א' ר'). היום אני עושה מה אני רוצה. חבר כנסת הוא אדם כבול. חברי כנסת מפחדים לדבר בטלפון, כל הזמן הם בפרנויות שמאזינים להם, שמחפשים אותם. אני לא בנוי לזה".
- אבל יש לך עדיין החיידק הציבורי, לא?
"בגלל זה אני ברדיו".
לא כולם אלי גולדשמיט
בשנים האחרונות, על רקע שקיעת שיטת הוועדה המסדרת ועליית הפריימריז, התחלופה בכנסת גוברת והולכת. אם בעבר לאחר הבחירות היו שבים אל המשכן פחות או יותר אותם פרצופים, הרי שכיום פרלמנטר מן השורה לא יכול לסמוך על הכנסת כמקום עבודה קבוע. גם ח"כים ותיקים שאיישו את ספסלי בית המחוקקים במשך שנים ארוכות נדחקו למקומות לא ריאליים ונפלטו החוצה, ל"אזרחות", שם הם נדרשים להמציא את עצמם מחדש ולפצוח בקריירה חדשה.
התקשורת אמנם אוהבת להתמקד במצליחים ובמתעשרים: אלי גולדשמיט, יו"ר ועדת הכספים שהפך לסמנכ"ל אצל האחים עופר ושלאחרונה התברר מדו"חות החברה לישראל כי עלות שכרו מסתכמת ב-4.4 מיליון שקלים לשנה; דוד ליבאי ומשה שחל, שהנם פרקליטים מבוקשים ומוערכים; רפי אלול, שהפך למתווך וליועץ עסקי בולט, ומשמש יו"ר עמותת רוח טובה של שרי אריסון; וכמובן ראשי הממשלה לשעבר: אהוד ברק שהגיע במהירות הבזק למגדלי אקירוב, בנימין נתניהו שהרוויח מיליון שקלים מיום וחצי של הרצאות, או אהוד אולמרט שהתמנה לאחרונה ליו"ר קבוצת לבנת.
אבל יש גם סיפורים אחרים. "הרוב מסודרים כלכלית, אבל יש גם ח"כים לשעבר שהמצב שלהם קשה", אומר יגאל ביבי, לשעבר שר הדתות והיום יו"ר עמותת הח"כים לשעבר. "לפני 12 שנה הוחלט שאין יותר פנסיה תקציבית, ומי שאין לו מקצוע חופשי מצא את עצמו בבעיה".
- מה ערכו בשוק של הרקורד בכנסת?
"כלכלית, אני לא יודע אם זה נותן משהו. אני לא מדבר על אנשים כמו ביבי וברק, שהיו בטופ ובשוק החופשי הם שווים הרבה כסף. אצל ח"כ רגיל מן המניין זה אחרת. חברות עסקיות רוצות רק אנשים ברמה שיכולים לתת להם תוצרת. מהצד השני, המפלגות הן כבר לא מה שהיו פעם, והן יותר מתעלמות מהחברים ולרוב לא מתעניינות בהם. הגישה היא 'הוא היה פעם, שיהיה בריא' וזהו".
לאן פונים הפוליטיקאים שנדחקו החוצה? לכל מקום שרק אפשר. זהבה גלאון, שהתרסקות מרצ הותירה אותה מחוץ לכנסת, מגישה בערוץ הכנסת את "ראש בראש" לצד איש הימין חגי סגל, כותבת מאמרים ל"ישראל היום" ועובדת על דוקטורט בלימודי מגדר; חיים רמון התמנה ליו"ר חברת המכשור הרפואי לייפוייב; יוסי שריד כותב פובליציסטיקה ל"הארץ"; מודי זנדברג משמש כיועץ לממשלת קזחסטן, משקיע בהיי-טק ומגיש מדי שישי תוכנית ב-FM88 על הביטלס; אופיר פינס שומר על חשאיות, וכשנשאל האם יסכים לספר על עיסוקיו מאז פרש בינואר, השיב ב"ממש לא" החלטי; יוסי ביילין הודיע שלא מעניין אותו יותר להיות פרלמנטר והקים את ביילינק, חברה השואפת לקדם עבור ישראלים את עסקיהם בחו"ל, בעזרת רשת הקשרים שטווה ביילין הפוליטיקאי. "האתגר הוא היזמות", הסביר בעבר בראיון ל-G, "אני לא רוצה להיות יותר עני, אבל אין לי חלומות להיות מיליארדר".
"אני לא שולל לעשות לובינג"
שאול יהלום דווקא היה נשאר בכנסת בשמחה עוד כמה שנים טובות, אולם ב-2006 הוא נאלץ להיפרד מהמקום שבו עבד 14 שנה ברציפות. "לא אכחיש שמבחינתי הלוואי שהייתי יכול להמשיך", הוא אומר. "אבל קמתי על רגליי מהר מאוד, ולא השקעתי את ימיי בצער אלא בבניית קריירה חדשה, ואני מלא סיפוק ממנה. אני לא קם בבוקר וחושב 'למה אני לא בכנסת', אלא מה אני הולך לעשות היום".
פעם בשבוע מחליט יהלום באיזו מסעדה יבקר השבוע, זאת במסגרת כובעו כמבקר המסעדות של "מצב הרוח", עלון חדשות המחולק בבתי הכנסת ומבקש להחליף במידת מה את "הצופה" המיתולוגי. למדור הביקורת שלו קוראים "תרבחו ותסעדו", והוא נוטה לפרגן בו למסעדות שהוא מבקר (שמן הסתם לרוב יודעים בהן שהן משרתות מבקר מסעדות ולא אורח רגיל), וגם משלב בביקורת ענייני הלכה משעשעים. המבורגר, למשל, ניתן לאכול לפי יהלום בלחמנייה כשנמצאים לבד או עם חברים; כשאשתך לצדך, לעומת זאת, ותר על הלחמנייה ואכול אותו בעזרת סכין ומזלג. ויש עוד אפשרות: "אתה גם יכול לאכול את הלחמנייה ולספר (כמוני) בבית שאכלת רק את הבשר. זה שקר לבן שמטרתו שלום בית והוא מותר (ר' רש"י, בראשית י"ח פס' י"ג)".
- סידרת לעצמך את הג'וב הכי טוב בעיתונות.
"לא".
- למה לא?
"אני כותב בשבועון. תאר לך איך זה היה להיות מבקר מסעדות לו היה מדובר בעיתון יומי".
- לפעמים אתה כותב ביקורת קטלנית?
"מה זה קטלנית? עוד לא מצאתי שהכינו אוכל שלא יכולתי לטעום, אבל יש לי הערות".
- כמבקר, איך תתאר את האוכל במזנון הכנסת?
"התגובה הכי טובה היא שאין תגובה, והמבין יבין".
אבל ביקורת המסעדות היא רק התחביב של יהלום. בעיסוקיו הפחות נהנתניים הוא משמש כיו"ר קרן הפנסיה הוותיקה גלעד, כדירקטור מטעם הציבור בחברות אפריקה ישראל מגורים של לב לבייב ושמן תעשיות של התעשיין החרדי חיים פינק (שם החליף ח"כ אחר לשעבר מהמפד"ל, נחום לנגנטל), כדירקטור בממן מסופי שינוע, כיו"ר הוצאת הספרים מורשת השייכת להפועל המזרחי, כחבר בוועד המנהל של המרכז האוניברסיטאי אריאל, כמרצה לסירוגין (שנה כן שנה לא, השנה לא) בענייני דת ומדינה במכללת אורות, וכיו"ר העיתון שבו הוא כותב על מסעדות. באחד מאתרי האינטרנט הוא תואר גם כ"יועץ ומנהל פרויקטים", אולם לבקשה לפרט הוא מגיב רק ב"זה לא מי יודע מה".
- אילו הייתה לך אפשרות, היית חוזר לכנסת?
"אני יכול לענות על זה במשפט שאני זוכר שפעם אמר יאיר צבן (ח"כ לשעבר מטעם מפ"ם, א' ר'): 'בהתחלה זה חסר, אבל אז אני פותח ערוץ 99 ונרגע'".
- אז אין סיכוי שתחזור?
"אני מניח שלא בגלגול הזה. הפסקתי לגמרי את הפעילות הפוליטית, אף שלא פרשתי מהמפלגה. זה לא יו-יו, אני באמצע עשייה ותוכניות שונות".
- מה השתנה בחיים שלך מבחינה אישית?
"מבחינת הרוגע של החיים זה הבדל של יום ולילה. כשאתה פעיל ציבור, ואני ניסיתי למלא את מלאכתי נאמנה, אין לך יום שלא מגיעות אליך שלושים-ארבעים פניות, בטלפון או במכתבים, ואסור לך להתנער מהן. היום מגיעה אליי פנייה פעם בשבוע או בחודש, גם בגלל שיודעים שהיום אין לי הכלים לטפל בפניות כמו פעם. אז עכשיו בוודאי יותר רגוע ונינוח".
- זה מדכדך כשהטלפון מפסיק לצלצל?
"זה הדבר האחרון שמתגעגעים אליו. אין ספק שזה שוחק ומתיש מאוד-מאוד. אני מתגעגע יותר לצד של ההשפעה. לתחושה שיש לך כחבר כנסת, שבמו ידיך אתה בונה חוקים; שאתה יושב בוועדה ומשפיע על שינוי של מילה אחת שהיא בעלת השלכות לדורות. בחקיקה בכנסת, והייתה לי הזכות לחוקק עשרות חוקים, יש דברים שאני כואב שלא נעשים ושהייתי מקדם לו הייתי שם. על זה אין ספק שאני מסתכל בערגה ובגעגועים".
- איך השתלבת בדירקטוריונים?
"בעלי המניות בחברה חיפשו - אני מניח, אני לא יודע, אנשים שיכולים למלא את תפקידם ביושרה ובחריצות ובכישרון. כנראה החליטו עליי".
- לב לבייב פנה אליך?
"עכשיו אתה נכנס לפרטים? ברור ששם מי שקובע זה לבייב. אבל אני מכהן כדירקטור חיצוני; לבייב היה צריך להמליץ לאוצר, והאוצר היה צריך לאשר אותי".
- חשבת לעשות לובינג?
"אני לא שולל לעשות לובינג, אבל כרגע אני מוצא את מרב עיסוקיי בדברים אחרים".
"אני יודע איך הדברים עובדים"
ח"כים לשעבר אחרים דווקא שלחו ידם בלובינג: הדוגמה הבולטת ביותר היא זו של אפי אושעיה, שהיה יו"ר סיעת העבודה, המשמש כיום כמנכ"ל פוליסי, משרד הלובינג הגדול בישראל, בבעלות בוריס קרסני. לאחרונה התמנה אביגדור יצחקי, לשעבר יו"ר הקואליציה, למנכ"ל משרד הלובינג גורן עמיר, וגם שר הפנים לשעבר אברהם פורז, שבילה בכנסת לא פחות מ-18 שנים, ביקש לאחרונה וקיבל היתר לפעול כשדולן במסדרונותיה לטובת ארגון המהנדסים והאדריכלים. חבר כנסת לשעבר אחר ברשימה הוא אילן שלגי, ששימש תקופה קצרה גם כשר המדע והטכנולוגיה וכשר לאיכות הסביבה. "בעקבות הניסיון הפרלמנטרי שלי", הוא אומר, "אני גם מייעץ בנושאים הקשורים לחקיקה ומייצג כמה ארגונים מול הממשלה".
בין לקוחותיו של שלגי, שמכהן גם כחבר בוועד המנהל של המועצה לשימור אתרים, ניתן למצוא את אגודת קלינאי התקשורת ואת האגודה לריפוי בעיסוק, שעבורם פעל לקידום חוק להסדרת העיסוק במקצועות בריאות, וכן חוק בנושא לקויות למידה שהגדיר את בעלי המקצוע הללו ככאלה שמוסמכים לאבחן אותן.
- איך זה לבוא לכנסת מהצד השני?
"תשמע, אני יודע איך הדברים עובדים, מתי נכון לומר מה. אני לא אגיד שאני יודע הכול, אבל אני יודע יותר ממה שיודע עורך דין, שמגיע לכנסת אולי עם ניסיון משפטי עצום, אבל בלי ההיכרות עם עבודת החקיקה - איך מתקדם חוק, איפה נכון לדבר ואיפה לשתוק. לפני הקדנציה כחבר כנסת ידעתי מעט, והיום אני בהחלט יודע יותר".
שלגי ביקש וקיבל אישור לעבוד כשדולן בכנסת "כי החוק מחייב את זה היום ולא פוטר עורכי דין". חברי כנסת אחרים מבצעים עבודת לובינג גם בלי לקבל אישור פורמלי, שמתייחס לזכות לבצע עבודת שדולנות במסדרונות המשכן.
מרציאנו, למשל, שלא ביקש ולא קיבל אישור כאמור, אומר שהוא פועל כלוביסט במסגרת החברה שלו, יורם מרציאנו ייעוץ וקידום פרויקטים. "אני עובד עם כמה חברות, גם ממשלתיות, וזהו. אני נהנה", הוא אומר, ומסרב לחשוף את זהות לקוחותיו. "מה זה משנה? למה אני חייב להגיד לך עם מי אני עובד? נראה לי שזה תחקיר. אני, כל תחקירן שיתקשר אליי, אני אומר לו... (וכאן מרציאנו מקלל, א' ר'), למה אני רואה מישהו עכשיו בחיים הפרטיים שלי? היום אני אדם פרטי, לא עושה חשבון לאף אחד ולא רואה אף אחד ממטר".
גם דניאל בנלולו, לשעבר מרכז הקואליציה בוועדת הכספים, אינו רשום כלוביסט. את העבודה שלו עבור ארגון מוניות השירות, שכוללת פגישות עם פוליטיקאים לצורך קידום נושאים שונים החשובים ללקוחותיו, הוא מעדיף להגדיר כ"ייעוץ אסטרטגי". לא מזמן הוא היה אצל שר האוצר יובל שטייניץ, לדיון על סובסידיות, על מסים ועל אגרות שחלות על הנהגים.
אסתרינה טרטמן בסינמה סיטי
גופים כלכליים מעוניינים כמובן במי שיכול לקדם את ענייניהם בכנסת ולפתוח עבורם דלתות, אולם לא כל חברי הכנסת עונים על ההגדרה. חלק מהם לא התבלטו במיוחד במהלך כהונתם. אחרים דווקא קיבלו מספרים מסחריים של כותרות ושל אור זרקורים, אולם בהקשרים שליליים, כך שספק אם חברות עסקיות יהיו מעוניינות להיות מזוהות עמם.
חברת כנסת שעברה טראומה תקשורתית קשה במיוחד היא אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו. למשך כמה ימים בפברואר 2007 הייתה טרטמן מושא הסיקור של מספר דמיוני של אינצ'ים בעיתונים ודקות שידור. זמן קצר לאחר שנודע כי אביגדור ליברמן מייעד אותה לתפקיד שרת התיירות, נחשף כי בניגוד לדברים שאמרה, היא לא הייתה בעלת תואר שני. מינויה לשרה בוטל, ולכנסת הבאה היא כבר לא חזרה. אכזבה? טרטמן מתעקשת שממש לא: "אין לי שום כוונה לחזור לחיים הפוליטיים".
- זה קשור ליחס שקיבלת מהתקשורת?
"אין קשר, להפך. כששקלתי אם לרוץ שוב, היחס מהתקשורת היה השיקול היחיד לטובת חזרה - כדי להוציא את הצדק ואת האמת החוצה בדרך של עשייה. אין ספק שנגרם לי עוול, והרבה לא יודעים עד היום את האמת. אבל אני גם זוכרת לתקשורת את ימי העדנה שהיו עד הפרשה הזו. הייתי מחברי הכנסת היותר מתוקשרים".
- וזה לא חסר לך?
"זה לא חסר בכלל. רק אתמול התקשרו אליי מגלי צה"ל. בשבוע שעבר התקשרו מרשת ב'. פנו אליי עכשיו מ'ידיעות אחרונות' בבקשה שאתראיין למוסף החג. ב'מעריב' ביקשו כתבת שער למוסף החג. פנו מ'לאשה', מהמקומונים. את כולם אני הודפת בשמחה ובחיוך, כי גיליתי שהחיים הפרטיים הם דבר כל-כך נעים. אני חיה היום חיים כל-כך שלווים, מלאים, טובים ומרתקים ומעניינים. לו זה היה חסר לי הייתי זורמת איתם. חשיפה תקשורתית נדרשת לעסקן ציבור שזקוק לאס.אם.אסים של הציבור, מה שנקרא, ולי אין אספריציות פוליטיות יותר. מספיק שכמעט אין שבוע שבו אני לא מופיעה במדורי הרכילות. אני לוקחת את זה בחצי חיוך ובקריצה. אני לא מבינה למה זה מעניין את הציבור איזה בית קניתי או איפה אני מבלה. אני לא קוראת את זה, אבל אני מקבלת טלפונים שבהם אומרים לי 'כתבו עלייך'".
- אם אין לך בזה עניין, איך העיתונים מגיעים למידע?
"אין לי שמץ של מושג ירוק. לפעמים לבעל המקום שישבתי בו היה אינטרס להדליף. זה קרה כמה פעמים. מבחינתו זה עוד אייטם, הזדמנות לפרסם את המקום".
- לא נעים.
"זה בכלל לא נעים. לפני שבוע הלכתי לסינמה סיטי עם בן זוגי. אנחנו נכנסים, ופתאום מרגישים פלאשים עלינו, טוק-טוק-טוק. מזל שיש לי הרבה סבלנות. הצלמים בטח היו שם מסיבות אחרות, אבל כשרואים אותי עם עלם חן, גבר חתיך שעומד לצדי, ישר מצלמים".
- מחמיא, לא?
"במה זה מחמיא? עלם החן החתיך הוא בכל מקרה כבר בן זוגי, אז במה זה יחמיא לי?".
טרטמן, שבדיוק שבה משירות מילואים כמפקדת חמ"ל נפגעים בחירום, מספרת שמעולם לא תכננה קריירה פוליטית. לכנסת הגיעה במקרה, עם ההצלחה הגדולה של ישראל ביתנו. "די תיעבתי תמיד את הפוליטיקה, בגלל אבי ילדיי (עמוס טרטמן, לשעבר ראש מועצת גבעת זאב וגרושה, א' ר'), והייתי חשופה לפוליטיקה. ידעתי עד כמה זה דבר מכוער ורע, אבל זה כמו רופא שיניים - כולם יודעים שזה לא נעים, אבל כשאתה יושב על הכיסא אתה מרגיש מיוחד. פוליטיקה זה דבר יפה, אבל הפוליטיקאים, בדרך התנהלותם - לא. אני קורצתי מחומר אחר. מי שזה כן מתאים לו - שיבושם לו".
- את בקשר עם חברי כנסת?
"עם חלק אני עדיין בקשר. אני בקשר עם ליברמן, עם חברים מכל המפלגות, אפילו מהשמאל".
לפוליטיקה אולי היא לא חוזרת, אבל פעילות ציבורית טרטמן דווקא עושה. היא משמשת כחברת הנהלה בביטוח הלאומי, ולדבריה במוסדות נוספים שהיא אינה מעוניינת, משום מה, לחשוף את זהותם. "היום הרבה יותר טוב לי ומוצלח לי, בסקטור הפרטי. אני מודעת לכך שיש בכנסת הרבה מאוד עוצמות, ואני גאה בעשייה שלי שם. למשל, אני לא מכירה הרבה ח"כים שהקימו חברה ממשלתית. אני הבאתי להקמת החברה להגנת ים המלח. גם היום אני מעודכנת היטב במה שקורה שם, ואני בקשר מאוד צפוף עם האנשים בחברה ועם האנשים שם באזור, אבל הפעם מזווית עסקית ולא פוליטית".
- את עושה עסקים באזור ים המלח?
"בוא נעזוב את זה. אני נמצאת הרבה מאוד באזור".
ויש מי שרוצים לחזור
מנגד, לא חסרים חברי כנסת לשעבר המייחלים לחזור ולחבוש את ספסלי המליאה, ומתכננים כל העת את הקמבק. שלג מספר שהוא היום מ"האזרחים המודאגים מאוד", והוא נוטל חלק בשיחות שמקיימים לאחרונה גורמים שונים בנוגע להקמת מפלגה חדשה כי "צריך להציל את המדינה". אם תבשיל, הוא ישמח לעזוב את השדולנות ואת עריכת הדין ולחזור לבית המחוקקים. גם אתי לבני, שהייתה עמיתתו ב"שינוי" והיום היא פעילה במועצת קדימה, עדיין לא אמרה את המילה האחרונה.
"אני רוצה לחזור לכנסת", היא אומרת, "אני יכולה לתרום לפוליטיקה, היא מעניינת אותי, שם קורים הדברים. אהבתי את הפוליטיקה ואת הכנסת, ואני עדיין אוהבת, עם כל הביקורות ועם דרכי ההתנהלות שלפעמים הן מאוד מקוממות. גם הצלחתי בתוך המערכת ללמוד איך הדברים עובדים. העברתי חוקים, קידמתי דברים. כשאני שומעת אנשים בקדימה אומרים 'לא באנו לכנסת לדבר, אנחנו אנשי עשייה', אני חושבת שזו החמצה של הדברים שאפשר לעשות בכנסת. אתה לא יכול, כחבר כנסת, לעשות שלום עם הפלסטינים, אבל אתה יכול להביא לשינויים גדולים ומשמעותיים".
לאחר סיום הקדנציה בכנסת שבה לבני לעיסוקה כעורכת דין בתחומי זכויות אדם וקניין רוחני, וכן היא מכהנת כדירקטורית חיצונית בתעש, במגדל מקפת וב-AIG. האם הכהונה בכנסת סייעה לה להתקבל למועצות המנהלים הללו? "בוא לא ניתמם", היא אומרת. "ראשית, יש לי ההכשרה המתאימה, ויכולתי להיות שם גם בלי הכנסת. אבל איך הולכים לדירקטוריון? אתה פונה לאנשים בחברות שאתה מכיר. זה שאתה ח"כ לשעבר נותן איזשהו משקל נוסף לכישורים שלך".
- מה נתנה לך הכהונה בכנסת?
"היא מחדדת לך את היכולת להשפיע מבחינה ציבורית. אם אתה רוצה לפעול בנושאים מסוימים זה מתווה לך את הדרך, אתה נחשף למוקדי הכוח ולתהליכי ההשפעה. היום אני יודעת, אם אני רוצה לקדם משהו, איך לפעול, איפה מוקדי הכוח, מי מושך בחוטים בכל מיני מקומות; דברים שלא הייתי מודעת להם קודם".
- פונים אלייך גורמים ורוצים שתנצלי זאת כדי להשיג עבורם דברים בכנסת?
"אני לא לוביסטית, שם באים לידי ביטוי הקשרים. בתחומים שבהם אני עוסקת, אני מנצלת את כל המשאבים שלי כדי לקדם נושאים. עכשיו, למשל, אני קשורה לעמותת ידיד ואני ממנפת היכרויות שלי - יותר קל לי למפות לאן צריך לפנות. אבל הפעילות הממוקדת של לוביזם, שמישהו מבקש ממך לעשות עבורו כך וכך - את זה אני לא עושה. אני מעדיפה לעסוק בדברים אחרים".
- מנהלי החברות שאת דירקטורית בהן לא מבקשים להסתייע בך?
"ממש לא. בדרך כלל המנכ"ל והיו"ר בחברות האלה יותר מקושרים ממני. הם לא צריכים אותי".