א. אני ממשיך להילחם על חיי.
הפעם היה זה ראובן אדלר שניסה לדרוס אותי. בשבוע שעבר רכבתי לי על האופניים ברחוב אבן גבירול בתל-אביב, וגבר שנראה בדיוק כמו ראובן אדלר, באאודי שחורה ענקית ומבריקה שיכולה בקלות להיות המכונית של אחד כמו ראובן אדלר, גלש מרחוב צדדי, מתעלם ממעבר החציה שאיתרע מזלי לחצות באותו הזמן.
הוא לא נסע מהר או משהו, סתם לא ראה, לא הסתכל, לא חיפש, בטח ניהל את העולם בדיבורית או משהו, אנא עארף. מאוחר מדי הוא הרים את המבט ולחץ על הבלמים.
זה קורה כל הזמן. כל האנשים במכוניות המפוארות מתנהגים אותו הדבר כלפי האנשים שנוסעים באופניים הזולים או חלילה הולכים ברגל. הם לא רואים אותך, וזה לא מעניין אותם. אז אם ראובן אדלר (או מי שנראה כמו ראובן אדלר) חושב שהוא מיוחד, שישכח מזה.
אז אם להיות הוגנים הרי שחייבים להודות שאדלר לא ניסה "לדרוס", והוא בטח לא ניסה לדרוס "אותי". ובכל זאת, זה הייתי אני, וזה היה הוא והיה זה מפגש בלתי סביר בין שני גברים שהמפריד ביניהם כה רב, מפגש ששיקף נאמנה את מערכת היחסים הלא אישית בינינו: הוא ושכמותו לא סופרים אותי ואת שכמותכם.
אז ככה שאני ממשיך להילחם על חיי מול כל הגדולים והחזקים. זה לא קל, אבל אני רוכב. לא יתפסוני.
ב.
"...אני מזיזה את המוסריות הצדה לרגע", אמר עפרה שטראוס השבוע כשנשאלה על רמות השכר המטורפות של המנהלים הבכירים בישראל שהתפרסמו לפני כשבועיים, ובכך סיכמה יפה מאוד את העניין: כולם פשוט הזיזו את המוסריות הצדה. אבל ממש הצדה.
עם המוסריות, כמו תמיד, הולכת הבושה. "זה מגיע לי", אמר שיאן השכר, חיים כצמן מגזית גלוב, שמרוויח קרוב ל-1.6 מיליון בחודש. יצויין לרעה גם יעקב פרי. "לא צריך להתחבא או להתנצל", אמר על הפרסום.
מנכ"ל הבנק שלו, אלי יונס, כבש את המקום השני בטבלה עם 1.5 מיליון שקל בחודש. פרי בעצמו, פורסם, קיבל מענק של 800 אלף שקל - 17.5 שנות עבודה של ישראלי המועסק בשכר מינימום. העיסוק במשכורות, לפי פרי, שמרוויח רק 100 אלף בחודש על 3 ימי עבודה בשבוע, הוא "אובססיבי".
אובססיבי? אם כבר, העיסוק במשכורות הוא די כנוע. הוא תפס כותרות ליומיים או משהו כזה, ונגוז מאחורי נושאים אחרים. רבים מתחו ביקורת על השיטה המאפשרת תגמולים כה מופרכים ולא קשורים לכישרון ניהולי או להצלחת החברה.
זה נכון, אבל על השיטה קל לנבוח. את שיאני השכר עצמם עזבו במנוחה. הרוב המוחלט, מהציבור ומהעיתונאים, קיבל את ההיגיון שאומר כי המנהלים לא אשמים, הרי "אם נותנים לך - תיקח".
נראה שככה זה כשמזיזים את המוסריות הצדה לרגע.
ג.
אני דווקא חושב שצריך להחזיר את המוסריות למרכז, מיד אחרי שנמצא אותה. אני דווקא חושב שצריך לדבר על המנהלים האלה, ואליהם (כל העשירייה הפותחת מורכבת מגברים, הייתן מאמינות?).
רבותיי, האמת צריכה להיאמר: כן, אתם דווקא כן צריכים להתבייש. כן, אתם דווקא כן צריכים להתחבא. וכן, אתם כן צריכים להתנצל. יש משהו דפוק ולא מוסרי במשכורות שלכם, בדרך שבה אתם חיים. בדרך שבה אתם מתגמלים זה את זה ואת עצמכם. יש משהו דפוק ולא מוסרי בצורה שבה אתם מתייחסים לכסף. בן אדם צריך להרוויח תמורת עבודתו, אבל בן אדם לא צריך להרוויח כל-כך הרבה.
צריך להיות עיוור על מנת להרוויח כל-כך הרבה בעוד אחרים מרוויחים כל-כך מעט. חוסר הצדק זועק לשמיים. אלה הם חיים לא מוסריים בבסיסם, כי במהותם הם חיים של התעלמות. צריך להיות אטום ברמות לא נתפסות על מנת להמשיך לחיות ככה. אדם שמרוויח כל-כך הרבה הוא עיוור - ואין לו אלא להיות עיוור - למצוקה של האחר. מה בכלל יודע בן אדם שמרוויח כל-כך הרבה על החיים במדינת ישראל?
כן, אני יודע, אתם לא המצאתם את השיטה, ככה זה עובד, מה לעשות, ואתם טובים במה שאתם עושים, וחוץ מזה אתם תורמים הרבה לצדקה, בסתר כמובן, והולכים לצדיקים. אתם לא אנשים רעים.
אבל זה לא מספיק.
רבותיי: "ככה המערכת עובדת" הוא לא טיעון מוסרי במיוחד. גם לא "נותנים לי - אקח". אני יודע שאתם לא המצאתם את המערכת, אבל המשכורות שלכם הן חזירות. הן גועל-נפש.
אף אחד לא חושב שאתם צריכים להרוויח משכורות מינימום. אין לי פיתרון מוחלט. יכול להיות שפרי צודק ו"הגבלת שכר בחקיקה היא סוציאליזם מיושן", אפילו שההצעה של ח"כ שלי יחימוביץ', שהמשכורת הכי גבוהה לא תעלה על פי 50 מהמשכורת הכי נמוכה, נשמעת לי יפה וצודקת.
אין לי גם טבלת שכר אלטרנטיבית להציע, או טבלה שמראה מתי בדיוק משכורת הופכת מהוגנת לגבוהה, מגבוהה למנופחת, ממנופחת ללא סבירה, ומלא סבירה למושחתת. לא יודע בדיוק איפה על הסרגל נעלם המוסר. זה יותר עניין של חוש מידה בסיסי - דבר שלכם מן הסתם אין כבר הרבה זמן; בטח שכחתם לגמרי שהיה לכם דבר כזה אי-פעם.
ונכון, לא רק אתם אשמים. כולם אשמים. המחוקק שמלקק לכם, הציבור שהפסיק לדרוש מכם, הסביבה העסקית שלכם.
כולם אשמים, אבל מי שבסופו של דבר לוקח את הכסף זה אתם, וזה מה שהופך אתכם לחזירים. לאטומים.
ושוב: לא, צדקה לא מספיקה.
ד.
השיטה צריכה להשתנות, בלי שום ספק, והציבור חייב להפעיל הרבה יותר לחץ, זה ברור. אבל רבותיי, גם אתם צריכים להשתנות. אתם צריכים להכיר בעובדה שאתם מרוויחים יותר מדי, ולשנות אותה. כן, יש דבר כזה יותר מדי כסף.
מצטער שאני נופל עליכם ככה, הא? פשוט הרגשתי שזו דעה שאתם חייבים לשמוע. אחרי הכול, כמה אתם כבר יכולים לשמוע על כמה שאתם מנהלים מוכשרים וחכמים ונפלאים שעושים עבודה נהדרת ביצירת ערך לבעלי המניות, שזה בדרך-כלל גם אתם? כמה עוד שבחים והתרפסויות אתם מסוגלים לסבול?
עכשיו תעשו עם זה מה שאתם רוצים. אולי תתחילו בלהרגיש קצת יותר לא נעים כשאתם מסתכלים במראה. לא על מה שאתם: על מה שיש לכם ולאחרים אין. על שיתוף-הפעולה שלכם עם המערכת שמאפשרת את זה.
ה.
בהתחלה חשבתי שהמזל של המנהלים האלה היה שכולם היו עסוקים בלכעוס (בצדק) על החרדים בפרשת בית-החולים ברזילי. אנשים אמרו: תראו את החרדים האלה, כל הזמן לוקחים ולוקחים, ולא היה להם זמן לכעוס על אלה שבאמת כל הזמן לוקחים ולוקחים.
אבל זו לא כל האמת. החלק העגום של האמת הוא שרוב האנשים ספגו יותר מדי תעמולה היפר-אקסטרה-קפיטליסטית, והם מאמינים למה שכצמן ופרי ושטראוס אומרים להם: שזה מגיע, שאין מה להתנצל, שצריך לשים את המוסריות בצד לרגע.
לשים את המוסריות בצד לרגע - בינתיים זה המועמד שלי למשפט הנורא של השנה.
ו.
מה הייתי רוצה שיקרה? הייתי רוצה שנהפוך להיות חברה ששמה את תאוות-הבצע בצד לרגע. שנהפוך להיות חברה צודקת יותר. הוגנת יותר. שוויוניות יותר. חופשית יותר. פחות אלימה וחומרנית וגזענית. זה מה שהייתי רוצה.
הייתי רוצה גם שכל האנשים האלה, מראובן אדלר וצפונה, עד כצמן, ירימו את העיניים שלהם מההגה של המכונית המפוארת שלהם או של החברה הענקית שהם מנווטים בים הכלכלה הגלובלית הסוער, ודווקא כן יסתכלו ויחפשו אם יש מישהו שם למטה שחסר לו משהו.
זה מה שחסר לי, ואני לא אשקוט עד שאשיג את זה.
אדם שמרוויח כל-כך הרבה הוא עיוור - ואין לו אלא להיות עיוור - למצוקתו של האחר. ושוב: לא, צדקה לא מספיקה