דייויד ניומן נלחם בוויטנאם. ניומן ראה איך כל החברים למחלקה שלו נהרגים סביבו בזמן שהוא היחיד ששרד. הוא קיבל עיטורי גבורה מהצבא האמריקני כשחזר מהמלחמה הביתה. אמריקה חיבקה אותו כמו שאומה פטריוטית יודעת לחבק בנים. דייויד ניומן בכלל רצה להתאבד, אז הוא ביקש מהחברים שלו לצאת לדרך והבטיח להצטרף אליהם תוך דקה. בזמן שהוא כיוון את קנה הנשק לגרון, הוא שמע איך הם מתפוצצים באוויר ומתרוממים לשמים. הוא יצא בריצה מהאוהל, אבל גילה שאיחר את המועד. אז הוא התחיל לרוץ וחיסל כל וייטקונג שנקרה בדרכו.
את כל זה האומה הפטריוטית לא יודעת, אבל ניומן ידע. אומה לא מתעסקת ברזולוציות של הפרטים הקטנים, אלא באלה שמשרתים נכון את המיתוס שהיא מבקשת לייצר. ובאותו רגע שהחברים שלו למחלקה דפקו לו את ההתאבדות, ניומן הבין שיש לו שליחות בעולם. שהיה משהו שמנע ממנו למות. הוא החליט שהוא הולך להציל את הילדים. להציל אותם מכל הזקנים הסוטים שמטרידים אותם מינית. כמו שסבא שלו הטריד ואנס אותו כשהיה ילד.
מאז שניומן החליט להקדיש את עצמו להצלת ילדים, הוא לא מפסיק לדלל את אוכלוסיית העולם מזקנים, שמבחינתו הם סוטים פוטנציאליים שמתישהו יחסלו נשמה תמימה של ילד. הוא אורב להם על אם הדרך, והם עוצרים לו, מזהים מיד את הגיבור הלאומי דייויד ניומן, יוצאים מגדרם לעזור לו, וככה, על הדרך, מוצאים את מותם.
אייל שכטר היה מוזיקאי מגניב ומוכשר. מגניב במובן החיובי של המילה. הייתה לו להקה מגניבה במובן החיובי של המילה. הלהקה הזאת, "אבטיפוס", ייצרה בניינטיז להיטים בשרשרת כמו שלהקות מגניבות וכישרוניות יודעות לייצר. אחר כך שכטר נהייה שחקן קולנוע וגיבור דרמות טלוויזיוניות.
הוא היה צריך להוציא מעצמו יותר ממה שלהיטים מגניבים מחייבים אותך להוציא. המסך התאהב בשכטר והתפקידים לא הפסיקו לזרום אליו.
בחצי השנה האחרונה אייל שכטר גילה את הבמה. לא הבמה מהימים המגניבים של הלהיטים המגניבים והבנות שצווחות.
במת התיאטרון שדורשת את המיומנות המורכבת ביותר במשחק.
מחמאה אדירה כשחקן
שכטר התחיל מתפקידים בתיאטרון "תמונע" ועכשיו הוא עולה פאזה. כמעט 20 שנה עברו מימי "אבטיפוס", שכטר בן 46 היום. הוא ודייויד ניומן לא יכלו להיפגש קודם לכן בחיים שלהם.
התוצאה של "רצח בכביש המהיר" היא מחמאה אדירה לשכטר השחקן, כמו גם לרוני פלדמן הכותב והבימאי שלה. יש בה עקיצה כלפי תעשיית הגבורה של אומות פטריוטיות, לצד הבנה אמפתית לקורבנות של העבריין ולפתולוגיה של האלימות.
"מהרגע הראשון שקראתי את המחזה", מספר שכטר, "אמרתי לעצמי שזה דבר שאני רוצה לעשות בגלל עוצמת הכאב שיש שם. מאד התחברתי לכאב שחש ניומן. אנחנו הרי כל הזמן נתקלים בסיפורים האלה. הילד הזה גדל לטראומה שלא תיאמן, עם אמא ואבא שלא הגנו עליו ותחושת אשמה נוראה. אנחנו לא עוצרים לחשוב שאם היינו מסתכלים על הילד יותר, היינו מפחיתים מהכאב שלו.
"אז ניומן הפך לפסיכופת, אבל נקרע אצלו קרע כל-כך עמוק באישיות כשהיה ילד, שאי אפשר לאחות, ואת זה אני מבין. הוא לא יכול היה להכיל את הכאב, אז הוא פשוט נטל חיים".
הפיוט שבטירוף
בגלל החומרים שבהם ההצגה עוסקת, "רצח בכביש המהיר" יכלה בקלות ליפול לבורות המלודרמטיות וההגזמה. במובן הזה היא הצגה לא קלה ליוצרים שלה. שכטר ופלדמן לוקחים את הצופה שלהם ומוליכים אותו בין הבורות האלה. התוצאה היא הפיוט שבטירוף וברוע האנושי.
"לי כשחקן אין קתרזיס בסוף ההצגה. אני גומר אותה בלי אוויר, בגלל הקושי בלהכיל את הסיפור. לרוני ולי הייתה הבנה שאין צורך להוסיף במשחק מוגזם על המונולוג הכתוב. אין צורך להעצים את הטקסט, כי גם ככה הוא לא קל לעיכול. צופה מרגיש מאמץ מוגזם. טקסט אמור להיות כמו שיחה שמתנהלת ביני לבינך, אלא אם כן יש לו כוונות לא ריאליסטיות. לא צריך לגדוש אותו. אם תספר את הסיפור הכי קרוע בצורה הכי רגועה שאפשר, אתה תעצים אותו".
ניומן היה צריך לעבור תהליך הבשלה כדי לספר את הסיפור שלו. במידה רבה הוא הפושע שמבקש להיתפס. שכטר היה צריך לעבור תהליך הבשלה כדי לשחק אותו.
"רק אחרי גיל 40 אתה באמת מגיע לגיל התבונה, אחרי שלמדת המון דברים על עצמך. אני לא חשבתי שאגיע להצגת יחיד. כשהתחיל עניין המשחק בחיים שלי, זה בכלל היה סייד אפקט ל'אבטיפוס'. יאללה, בוא נעשה קולנוע. גם לא היה מאחורי זה כלום, הרי לא למדתי משחק. בהתחלה התמזל מזלי, ויש בי כנות בסיסית שעבדה כשחקן. אחר כך התחלתי להאמין שאני באמת שחקן טוב, ואז כבר עשיתי את כל השגיאות האפשריות. כל הזיוף יצא ממני החוצה, התפרקתי לחתיכות, ואז הבנתי שאם אני באמת רוצה להתעסק בזה, אני צריך לדעת להקשיב, לפקוח עין ולהרחיב את היריעה. היום אני מבין שיש לי המון עבודה כדי לשמור על הטוב. אין מה להשוות בין משחק לקולנוע לבין משחק לתיאטרון, שלא לדבר על הצגת יחיד. אנשים שמשחקים תיאטרון כבר 30 שנה יסתכלו על פרח במה כמוני ויגידו 'אידיוט שלא הבנת את זה קודם'. לשחק קולנוע וטלוויזיה זה נחמד, בטח כשתפקיד ראשי נכתב בשבילך, אבל במה היא המסתורין. זה המקום שקורים בו דברים".
ההצגה תעלה מחר (ה') בתיאטרון הערבי-עברי ביפו