מה קורה כאשר האדם האחד שאותו אהבת אי פעם הוא גם האחד שבלתי אפשרי עבורך להישאר לצידו? מה קורה כאשר האישה חולמת על ילד והגבר לא מסוגל לדמיין את עצמו מתמסר לאבהות? האם אנחנו באמת מסוגלים להירפא מצלקות נפשיות שהטביעו בנו מילדות, להשתנות מהיסוד ולהצליח לשקם זוגיות שכשלה בעבר? אלו רק חלק מהשאלות שאיתן מתמודדים ליאור אשכנזי ומיה דגן במחזה "אהבה זה לא הכול" שמציג בימים אלה בתיאטרון בית לסין. בארי קרייטון, שחקן-מחזאי אוסטרלי, כתב את "אהבה זה לא הכול" בשנת 87' במהלך חופשה כפויה אחרי ששבר את רגלו בתאונת אופנוע. מאז הועלה המחזה ביותר מ-20 מדינות בהצלחה עצומה, ובימים אלה הוא מעובד לתסריט. מה שלא מנע מבמאי הגרסה העברית, רוני פינקוביץ', לערוך בגרזן קצבים את הטקסט המקורי ולהוציא תחת ידיו מוצר מהודק של שעה ורבע שבמהלכו אשכנזי ודגן שונאים, אוהבים, נפרדים, חוזרים ובעיקר כואבים זה את סבלו של זה ושל עצמם.
"צברתי הרבה ניסיון בעריכת טקסטים של מחזות בשנים שבהן אני עובד בפסטיבל 'פותחים במה'", אומר פינקוביץ'. "הפסטיבל מוקדש ליצירות של מחזאים בתחילת דרכם, ויש להם נטייה להעמיס הרבה במקומות שבהם פחות עושה שירות טוב בהרבה מיותר. חשבתי שהמחזה מצוין, אבל היינו חייבים לעדכן ולהתאים אותו לקהל הישראלי העכשווי. היו בו סצנות כמעט תקופתיות. אספקטים מסוימים בטקסט של קרייטון, כמו הייעוץ הפסיכולוגי הצמוד, נחשבו לאופנתיים ולמהפכניים בתקופה שבה המחזה נכתב. כיום אף אחד כבר לא מתרגש מזה".
כישלון בלתי נמנע
"אהבה זה לא הכול" מתחיל בפגישה מקרית בבר בין דניאל ואנה. פעם הם היו נשואים, מיררו זה לזו את החיים ונפרדו. היא נישאה בשנית. הוא ממשיך לחיות כרווק הולל. היא אשת קריירה, אבל חולמת על ילד וזוגיות מאושרת לצד גבר שיגיד שהוא אוהב אותה. הוא אסופת פחדים, נוירוזות ותסמונות פסיכוסומטיות, מכור לסדר, חסום לחלוטין רגשית ולא מסוגל לומר "אני אוהב אותך" גם אם חייו יהיו תלויים בזה. שניהם חולקים את מר ליבם עם פסיכולוגים צמודים. שניהם לא יכולים לחוד ולא מפסיקים לריב כשהם יחד. כאשר הם מחליטים לנסות שוב נפערת שאלת השאלות: האם הפעם זה יצליח או שהכישלון החוזר הוא בלתי נמנע?
"יש ביניהם אהבה גדולה, אבל ככל שרואים אותם יחד מבינים שאין להם שום דבר במשותף", אומרת דגן. "כל אחד מעוניין לקחת את חייו למקום אחר. אין מאיפה להתחיל לגשר על הפערים, ומצד שני הרצון לא להרים ידיים ולהודות בכישלון הוא תכונה אנושית בסיסית שאני מבינה מצוין".
ליאור אשכנזי ומיה דגן, שני הכוכבים הגדולים ביותר של תיאטרון בית לסין בשנים האחרונות (לצד הזוג המלכותי ששון גבאי ויונה אליאן-קשת), מכירים כבר שנים רבות. במפתיע, על הבמה נפגשו דרכיהם רק בשנה החולפת בהצגות "אלוהי הקטל" ו"הדוד וניה", וזו הפעם הראשונה שבה מחזה שלם קם ונופל בלעדית על הכימיה ביניהם.
"כשראיתי בפעם הראשונה את יוסי מרשק, שהפך לבעלי מאוחר יותר, ביקשתי מליאור שיברר לי עליו ושלא יעז לגלות שאני מעוניינת", מודה דגן. "לא היינו צריכים לעבוד על כימיה בחזרות, כי הבאנו אותה מהבית. אנחנו באמת חברים נורא טובים, ובנוסף גם הצטלמנו יחד לסדרה 'אבדות ומציאות' והיו לנו שם סצנות מאד טעונות ואינטימיות, כך שניסיון עבודה משותף יש לנו. מה שכן, נכון לומר שזה היה תהליך העבודה הכי אינטנסיבי שחווינו יחד. גם בגלל האופי של המחזה, וגם בגלל לוח הזמנים הצפוף של החזרות".
אשכנזי: "זה פרויקט שקרם עור וגידים בתוך כמה שבועות מהרגע שבו התקבלה ההחלטה של הנהלת בית לסין להעלות אותו ועד שהיינו בחדר החזרות. חודש וחצי ונהיה מחזה. תוך כדי גם אני וגם מיה היינו בחזרות ובצילומים, היא לעונה הנוכחית של 'שבוע סוף' ואני לסדרה חדשה, ובמקביל עבדנו מול רוני פינקוביץ' גם על השכתוב ועל העריכה של הטקסטים, כך שהעומס היה מטורף".
איך מתחברים לדמויות בלחץ כזה? זה שונה ממחזות שאתם יודעים שנה מראש שתשתתפו בהם?
דגן: "בכל הצגה, לא משנה כמה זמן תתכונן וכמה פעמים היא תועלה, מגלים כל הזמן עוד ועוד רבדים בדמות שמגלמים. גם על סוניה ב'דוד וניה' אני לומדת משהו חדש בכל הצגה".
הרבה חומר למחשבה
אלמנט ההורות בולט מאד במחזה. אנה אומרת על עצמה: "גברים רוצים להיות הורים, נשים חייבות. לפחות האישה הזו חייבת". את מזדהה?
"אני סגורה עם עצמי אפילו יותר מאנה בקטע הזה, כי כבר שנים ברור לי לחלוטין שיהיו לי ילדים. אצל אנה זה סיפק צורך אמיתי וענה על חלק מהלבטים שלה עם עצמה, כי היא אישה שגודלה במסגרת חיים מסוימת. היא רוצה לנפץ אותה ולעשות קריירה, אבל הגנטיקה מושכת אותה בחזרה לתלם. הבעיה הכי גדולה שלה היא התגובה של דניאל, שאין ספק שהוא לא בנוי להיות אבא. הוא הרבה יותר מדי מסובך עם עצמו".
ליאור, עד כמה התקשית לגלם גבר שהוא ההיפך המוחלט מהמאהבים השרמנטיים שגילמת בעבר, כולל הזקן, הכרס, הלבוש המרושל ובעיקר האופי הבלתי נסבל?
"מבחינתי זה היה אחד האתגרים שהכי אהבתי. בשביל מה אנחנו שחקנים אם לא כדי לגוון? אני עדיין מרגיש שמושכים אותי להיות שרמנטי מדי כדניאל. עם הזקן שגידלתי, המשקל שהעליתי והעובדה שבאמת קשה למצוא נקודות זכות שמתוכן קהל יחבב אותו בסופו של דבר. אני עדיין מחפש דרכים להקצין אפילו יותר. יש סצנה שבה דניאל מעלה זיכרונות מהיחסים המעורערים שלו עם הוריו, ופתאום מבינים איך האיש הזה הפך למה שהפך. אני מאמין שבסופו של דבר הלב של כמה אנשים בקהל כן יצא אליו".
המחזה מוגדר כ"קומדיה רומנטית", אבל למרות שהוא מצחיק יש גם סצנות קשות מאד רגשית. זוג נשוי שיגיע למחזה ייצא מהאולם עם הרבה חומר למחשבה.
אשכנזי: "אני באמת מקווה שקהל לא יכעס עלינו, כי בסופו של דבר משווקים את המחזה כקומדיה רומנטית אבל זו לא ממש קומדיה לפי הספר. זה קצת להבטיח דבר אחד ולתת בסופו של דבר משהו קצת אחר. אולי בגלל שהמחזאי אוסטרלי. אני לא מכיר הרבה מחזות אמריקניים או בריטיים שיש בהם מקוריות ותעוזה כאלו בגישה לנושא הזוגיות והאהבה, ועל מה אפשר ואי אפשר לוותר בקשר. הוא לא מנסה לרצות את הקהל בפתרונות המקובלים, כלומר אהבה שתמיד תנצח בסוף. זה מחזה ריאליסטי, והמציאות היא למרבה הצער לא שחור ולבן".
בלי ספוילרים, המחזה מסתיים באופן לא צפוי עבור חובבי הפי-אנד.
"זו בדיוק התעוזה שדברתי עליה. עד הרגע האחרון נשמרת מבחינתנו האופציה לשנות. קחו את זה בחשבון".
המחזה "אהבה זה לא הכול" יועלה ב-13 באפריל באולם בית ציוני אמריקה בתל-אביב