רוחניות עמוקה שורה השבוע על שתי הדתות המונותיאיסטיות העתיקות ביותר. דרכיהן של היהדות ושל הנצרות מצטלבות, אם תסלחו לי על שימוש הלשון הזה. הנוצרים מאמינים שהערב לפני 1977 שנה - יום חמישי הקדוש, או "יום המסתורין" - הסב ישוע משיחם עם תלמידיו אל "הסעודה האחרונה". מחר, "יום ששי הטוב", הוא יתהלך במעלה "דרך הרחמים" אל גבעת גולגולתא, וייצלב עד שתיפח נשמתו. ביום ראשון הוא יקום לתחייה - ומקברו הריק תיוולד הנצרות.
ניחוחות של רוחניות נודפים למרחקים מקריית הוותיקן. כותרת בולטת בעמוד א' של "אובסרווטורה רומאנו", יומונו של הכס הקדוש, מכריזה היום בטון אינפורמטיבי מובהק: "מלאכי השרת רועדים למראה הבן הרוחץ את רגליהם של האחים". "הבן" הוא בנו של אבינו שבשמיים כמובן, ו"האחים" הם תלמידיו-שליחיו.
החשוב בשליחים היה שמעון בר-יונה, הדייג מבית ציידא, שישו העניק לו את השם "פטרוס". פטרוס ביוונית הוא "סלע", ועל הסלע הזה אמר ישו לכונן את כנסייתו, "ושערי השאול עצמם לא יוכלו לה" (על-פי כתבי הקודש הנוצרים). הנצרות המערבית האמינה שפטרוס הפך בזה ל"אפיפיור הראשון". הקתדרלה המפורסמת ביותר של הנצרות קרויה על שמו, והמאמינים מאמינים שהוא שומר הסף בגן העדן.
תהיה התרגשותם של מלאכי השרת אשר תהיה, יורשו של פטרוס הקדוש שרוי בצרות צרורות, ושערי שאול עצמם מאיימים עכשיו על הכנסייה הקתולית. בפרוש השבוע הקדוש, הכותרת הראשית בעיתון הוותיקן, לכל רוחב העמוד, לצד צילום של צלב ענקי, הכריזה: "להעלות ארוכה לפצעים, לחזור ולכונן את האמון".
זה לא היה עוד מסר של תיקון עולם מאוצר הקלישאות של האב הקדוש. זו היתה, אבוי, בקשת מחילה ממאמיני הכנסייה הקתולית באירלנד. הכנסייה נמצאת בעיצומה של סערה חובקת עולם. אין זו כלל הגזמה לטעון שהיא נקלעה למשבר קיומי, לרגל גל גילויים חדש על היקף הניצול המיני של ילדים בידי כמרים.
אירלנד וגרמניה עומדות במרכז הסערה. גילויים חדשים באים גם מארה"ב, אם כי שם עיקר הגילויים נרשמו בתחילת העשור. אפשר להניח, במידה של סבירות, שתור הגילויים יתארך גם במקומות אחרים.
הרפלקס: לקרוא תיגר על העולם
אפשר שהכנסייה היתה מצליחה לשכך את הסערה, אילו יכלה לשכנע את מאמיניה שהכמרים הזדוניים היו יחידים תועי דרך. אבל עד מהרה התברר היקף החיפוי מצד צמרת הכנסייה. פעם אחר פעם, כמרים שסרחו לא הודחו, לא נמסרו לידי השלטונות החילוניים, אלא הועברו לכנסייה אחרת, למחוז אחר, למדינה אחרת. ופעם אחר פעם, הכמרים שהתעללו חזרו והתעללו. ופעם אחר פעם, הכנסייה חזרה וחיפתה.
הכנסייה הקתולית היא ארגון ריכוזי, שאין דוגמתו בשום דת. האב הקדוש ברומא הוא מקור כל הסמכות. הקטון בכמרים, בנידח שבכפרים, ברחוק שבאיים, כפוף לאפיפיור וחייב בציות גמור. התזה המפורסמת על חסינותו של האפיפיור מכל טעות, היא לאמיתו של דבר די חדשה. היא באה אל העולם רק לפני 150 שנה, כאשר כוחו החילוני של האפיפיור תש. הוא איבד אז את השליטה על ממלכה גדולה למדי במרכז איטליה, וסמכותו התכווצה לקומץ הרחובות המכונים כיום "מדינת הוותיקן".
אז, הרפלקס התיאולוגי של הכנסייה היה לקרוא תיגר על העולם כולו, לגנות את המודרניות, להוקיע את החילוניות, לבוז לאינטלקטואלים, ולתכנן את חזרת מרותה. הכנסייה הסתבכה בשורה של הרפתקאות מחפירות, כמו למשל התפרצויותיה האנטישמיות סביב פרשת דרייפוס, בשנים האחרונות של המאה ה-19; או נכונותה לשתף פעולה עם הפאשיזם האיטלקי; או שתיקתה בשנות השואה.
משורה משחרר רק המוות
מה שמייחד את המשבר הנוכחי הוא שקורבנות הכנסייה אינם יהודים, או אתיאיסטים, או יפי-נפש. קורבנותיה הם קתולים מאמינים, אשר הפקידו לפי תומם את ילדיהם הרכים בידי שליחי הכס הקדוש.
הפרק הנוכחי, הרחוק מסיום, הוא בעל פוטנציאל דרמטי: אחד החשודים בחיפוי הוא בישוף גרמני ישיש, יוזף ראצינגר מבוואריה, שבדיוק לפני חמש שנים נטל לעצמו את התואר "בנדיקטוס השישה-עשר". בהיותו ארכיבישוף בבוואריה, בשנות ה-70, הוא התעלם ממזכר שהזהיר אותו מפני פשעיו של כומר הכפוף אליו. הכומר נשלח למקום אחר, והוסיף לפשוע.
חשדות דומים הביאו את הקץ על שירותם של מנהיגי כנסייה ידועים, אפילו על קרדינל או שניים. הייתכן שהאפיפיור עצמו ייקרא למסור דין-וחשבון? עצם הרעיון אינו מתקבל על הדעת. אפיפיורים אינם יוצאים לפנסיה, משורה משחרר רק המוות.
יוחנן פאולוס השני מת בשידור חי, שריתק מאות מיליונים אל מקלטי הטלוויזיה שלהם במשך ימים. ייסוריו האיומים התיישבו עם תחושת השליחות שלו. כאביו היו משל על כאבי הצלוב מגולגותא. בעוד שקתולים רחשו אמפתיה עצומה ליוחנן פאולוס, רבים מהם מנידים בראשיהם בספקנות למשמע הצטדקויותיו של בנדיקטוס. סקר דעת בצרפת הראה ביום א' השבוע, כי 43% מן הקתולים מעדיפים שהאב הקדוש יפשוט את גלימתו.
אירופים חילוניים,
אמריקאים דתיים
הואיל ואנחנו חיים בזמנים מודרניים, שבהם אנשים אינם מוכרחים להיות דתיים, המחאה הפשוטה ביותר נגד התנהגותה של הכנסייה היא לפרוש ממנה. במערב אירופה, הבריחה מן הכנסייה נמשכת זה עשרות שנים. ארצות שהתרגלנו להניח את אדיקותן - איטליה, ספרד, צרפת - עברו תהליך רדיקלי של חילון ושל ליברליזציה חברתית.
הכנסייה מנסה ללא הצלחה למצוא נתיבים חדשים. האפיפיור הנוכחי היה אידיאולוג של התחדשות לפני שנעשה אפיפיור. מאז שנעשה, הוא רכש לעצמו מוניטין של מועד סידרתי, עם פליטות פה, עם מחוות ועם מינויים שהעמידו את הכנסייה בהתגוננות נואשת.
בארה"ב המצב שונה. ריחה של הדת לא הובאש באמריקה במידה שהובאש באירופה. הרוב הגדול של האמריקנים מוסיפים לייחס לעצמם אמונה באלוהים וזיקה לארגון דתי. הכנסייה הקתולית נהנית מנאמנותם של כמעט רבע מהאמריקנים. השיעור הזה יעמוד בסימן עלייה בשנים הבאות: תגבורת דמוגרפית באה מצד מהגרים לטינו-אמריקנים, שחלקם באוכלוסיית ארה"ב יעמוד על 29% בשנת 2050.
אין לכנסייה הקתולית סיבה לסמוך על נאמנותם האוטומטית של ה"לטינוס", או "היספאנים". אמנם 68% מכל הלטינוס הם קתולים (נתוני 2004), אבל גדל והולך חלקם של האוונגליסטים, אלה הנוהים אחרי מטיפים כריזמטיים, המטעימים מיסטיקה וחוויה דתית אינדיבידואלית, ודוחים מעיקרה את מרות האפיפיור. ההגירה אל האוונגליסטים עשויה להתגבר בכל מקום, אם הכנסייה הקתולית לא תצליח לשכנע אותם שהיא מוכנה להרחיק לכת בביעור עשביה השוטים.
אגב, יישוב התביעות על התנכלות מינית בארה"ב עלה לכנסייה בערך 2 מיליארד דולר. אין זה מן הנמנע שיהיו דרושים לה עוד כמה מיליארדים לטפל בתביעות חדשות. אבל מה המחיר הכספי לעומת המחיר הרוחני. הסלע של שמעון הדייג נראה עכשיו רופף להפליא.
רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com