א.
מכירים את זה שאתם כמעט תופסים את עצמכם והופכים למה שלא רציתם להיות, וזה במקרה שיש לכם מזל ותפסתם את זה בזמן? אני מתאר לעצמי שכן. מדובר, אחרי הכל, בחוויה אנושית אוניברסלית. יש בזה גם משהו חיובי. אחרי הכל, אי-אפשר שכולם יהיו מיוחדים כל הזמן.
ככה הרגשתי כשהגיעה חופשת הפסח, שבינתיים נגמרה. פתאום מצאנו את עצמנו חושבים מה נעשה עם הילדים, איך נעסיק אותם, וקצת נלחצים מזה. כבן אדם שהכי אוהב להיות הכי פחות עסוק שאפשר, אני די שונא את המילה הזו, "להעסיק", אבל אתם יודעים איך זה: בתחילתה, חופשה תמיד נראית קצת כמו איום.
מובן שלא עלה על דעתנו להשתתף באחד ממאות הפסטיבלים וההפנינגים שמילאו את דפי העיתונים ושטפו את המדינה. אני מצהיר פה הצהרה שאולי אתחרט עליה, אבל אם אי-פעם תתפסו אותי משתתף בפסטיבל תפוחי האדמה, ובחיי שהיה דבר כזה (בחבל הבשור, מקום יפה) - אתם יותר ממוזמנים להתגנב מאחוריי ולתקוע לי כדור בעורף. רק בקשה אחת יש לי: עשו את זה מהר, שלא יכאב. אלוהים יודע שתורי הענק שישתרכו ודאי לפני כל דוכן בפסטיבל תפוחי האדמה הם עינוי גדול מספיק בשבילי.
אבל פטור בלא כלום הרי אי-אפשר, וכך מצאתי גם אני "מעסיק" את הילדים שלי בחופשת הפסח. האמת, היה כיף. הרי לא חשבתם ברצינות שתתפסו אותי מתלונן, כמו כל ההורים המעצבנים האלה, על הזמן שיש להם לבלות עם צאצאיהם.
ב.
בתחילת החופשה נסענו לכרתים. יפה שם ולא כל-כך יקר. מאחר שהעונה עמדה רק בתחילתה ועדיין קר מדי לרחוץ בים, ואחינו האירופים טרם יצאו לחופשת הפסחא שלהם, היה האי די ריק מתיירים. היו לא מעט ישראלים, זה נכון, אבל אף אחד מהם לא היה מה שנקרא הישראלי המכוער. כולם היו ממש בסדר גמור.
שכרנו לנו אוטו - גג פתוח! - וטיילנו בחופים ובהרים ובכפרים הקטנים. פה עצרנו לקפה ולבקלאווה, שם לאוזו ולמוסקה או לבירה ולסרדינים. ניסינו גם את המאכל המקומי, שבלולים מאודים, אבל כמה שלא תאדה שבלול - לצדפה הוא לא יהפוך. בסופו של דבר שבלול זה שבלול. לא טעים.
מדי פעם, כשעצרנו בכפר או באחת מהתצפיות הנהדרות בהרים, פגשנו משפחות של ישראלים אחרים. לכולם, פחות או יותר, היתה אותה השאלה לשאול אותנו: אם ראינו אטרקציות בדרך. מ'זתומרת, ענינו תמיד, יש מלא אטרקציות: הדרך יפה, האוכל טעים, האנשים נחמדים, הנופים מרהיבים. כן, אמרו לנו, באמת יפה - אבל מה עם אטרקציות, ראיתם אטרקציות? איזה פארק שעשועים? משהו? חייבים לתת לילדים להתפרק קצת.
לא היה לנו נעים לומר להם שרק לפני שעה עצרנו באיזה כפר קטן, ישבנו בטברנה, שתינו אוזו ואכלנו סופלקי, בעוד הילדים משחקים שעה ארוכה עם מנעול של חנות נעולה, או אוספים אבנים ומקלות בעוד אנחנו נהנים מבירה צוננת, או סופרים כבשים שרועות בשלווה לצד הדרך בעוד אנחנו לוגמים קפה יווני, שזה בול כמו קפה טורקי, או פשוט עומדים במטבח וצופים ביוונייה קשישה עוסקת במלאכתה בעוד אנחנו מסתערים על צלחת ממולאים. הם התפרקו יופי, הילדים, בלי שום אטרקציה. עוד מגלשה, זה מה שחסר להם בחיים?
אין חולק על העובדה שילדים אכן צריכים להתפרק קצת, אבל נדמה היה לנו שמי שמחפשים את האטרקציה - וכמה שתהיה יותר מנותקת מהמקום ומנופיו יותר טוב - אלה דווקא ההורים. הראו לי ילד אחד שקם בבוקר ודורש מהוריו ללכת לפסטיבל תפוחי האדמה, וסליחה לאנשי התפוד הטובים שאני נטפל אליהם, זו רק דוגמה; אני בטוח שמדובר באירוע אטרקטיבי לעילא.
לא. אלה ההורים. פה ושם נדמה היה לי שההורים מפחדים מהילדים שלהם. מפחדים להעמיד אותם בסיטואציה שאין בה אטרקציה. סיטואציה סתם: מקום חדש, אוכל חדש, אנשים חדשים, שפה לא מוכרת, נוף שהעין שוזפת בפעם הראשונה. אבל הגישו פינג'ן והגידו לי אתם - היש אטרקציה גדולה מזו?
אתם יכולים לומר לי שהילדים שלי קטנים מדי ושאני לא מבין שום דבר מהחיים שלי ושבעוד שנה-שנתיים אמצא את עצמי כמו ענק בפסטיבל תפוחי האדמה או בהפנינג לצנונית, או חורש מדינה לא מוכרת בחיפוש אחרי נדנדה כזו או אחרת, אחרי אטרקציה חדשה. אולי, אבל אולי לא. אני מוכן לשים 20 שקל שלא.
אטרקציה אחת בכל זאת ניסינו, ואני ממליץ עליה בכל לב: ישנו שם האקווריום הכי גדול במזרח-התיכון, פתחו אותו לא מזמן. אחלה מקום.
ג.
את האטרקציה המשונה ביותר אפילו לא חשבנו לנסות: היו שם חבר'ה של חב"ד שבאו לערוך ליל סדר לנופשים במלון.
מה הקטע הזה, תהרגו אותי אם אני מבין. מילא הודו או דרום אמריקה, צעירים נוסעים לשם לתקופות ארוכות, רחוק מהבית, רחוק מהלב, וקצת חגים יהודיים יכולים לעשות טוב על הנשמה. גם אני הייתי בבית חב"ד בצפון הודו, היה זה בראש השנה אם אינני טועה, והיה לא רע בכלל. חב"ד הם, אחרי הכל, הכת הכי קרובה ליהדות, כמו שאמר פעם הרב שך.
אבל כרתים? כל מי שהיו שם הם משפחות שבאו ל-3-4 ימים, בדיוק לליל הסדר. הם ידעו שהם מחמיצים את זה. אם יורשה לי, אני יכול להמר שהם אפילו באו לשם על מנת להחמיץ את זה. אז מה אתם רוצים מהם? איזה מין ניג'וס זה, לא? באמת אין לי דבר נגד הטקס עצמו, אני מאוד אוהב את ליל הסדר, אבל בחיאת - עזבו אותנו לנפשנו.
גם כאן, אגב, התברר שאני לא בדיוק מבין את העם. למחרת שמעתי שמשהו כמו 100 איש נכחו בסדר. אבל זה רק הופך הכול לעוד יותר מוזר. ויתרתם על ליל הסדר בחיק המשפחה שלכם על מנת לבלות אותו בארץ אחרת בחברת זרים גמורים?
אנשים מוזרים.
ד.
אבל 4 לילות בכרתים לא מכסים אפילו חצי חופשת פסח. אז איך שחזרנו נסענו לעשות קמפינג עם חברים ביער יתיר בדרום.
במפתיע, גם זו היתה חוויה חיובית ביותר. לא החברים, איתם זה תמיד כיף, אני מדבר על כל השאר: לא היו פקקים בדרך כי כל הפראיירים נסעו צפונה. היער היה אמנם מלא בנופשים, אבל כל אחד נתן מקום לחברו, והאווירה היתה נעימה ונינוחה. בחיי שראיתי ילד חרדי וילד בדואי משחקים יפה מאוד יחד.
הרוב המוחץ של האנשים גם ניקה אחריו. אף אחד לא רב עם אף אחד. הכל היה מאוד הרמוני. אפילו בחבורה הקטנה שלנו השתררה הרמוניה: אלה אכלו מצות ואלה שתו בירות, והכול עבר חלק למדי. כמויות הבשר היו מרשימות, כמו תמיד. אבל לא אצלנו. אנחנו מאותגרים מנגלית - נקניקיות וקבב זה המקסימום.
ביתיר, אגב, יש מלא אטרקציות: כבשים רועות בדשא וצעירים בדואים גוזזים את צמרן. הקרקע מלאה אצטרובלים - ממש פסטיבל האצטרובל; ואם מתכופפים לאדמה אפשר לראות זחלים ונמלים - ממש הפנינג חרקים. והכל בחינם.
ואף אחד לא שמע מוזיקה מעצבנת בקולי-קולות או דחף או הלך מכות. להפך - כשנגמרו לנו העצים למדורה נידב לנו השכן שלנו אחלה גזע, ופה ושם ניגשו אלינו אנשים, זה רק מלח, ההיא היתה צריכה מגבון, הכל היה כל-כך רגוע ושליו, שאילו היינו אנשים אחרים היינו ממש יכולים להתחיל להילחץ מזה.
ה.
זה היה חיבורי "מה עשיתי בחופשת הפסח". היה פשוט תענוג. אף אחד לא ניסה להרוג אותי בכביש או לדחוף אותי בתור, כולם היו אדיבים ונחמדים ומשתפי פעולה. כמעט ששכחתי שאני חי במדינה גזענית ואלימה ולא צודקת, שאנשים נורים בה כשהם הולכים להפגין, נדרסים בה כשהם יוצאים מהבית, נעצרים בה כשהם מביעים את עמדתם.
כמעט שכחתי מהפערים, ממדיניות החוץ, מהעובדה שזו הכנסת הכי גזענית שהיתה אי-פעם, מהעובדה שהנוער הנהדר שלנו הולך ומקצין את עמדותיו.
כמעט שכחתי את כל הדברים האלה, אבל אז חזרתי הביתה, פרקתי את התרמיל ופתחתי את האינטרנט לראות מה קורה.
עכשיו אני באמת צריך איזו אטרקציה טובה.
אין חולק על העובדה שילדים צריכים להתפרק קצת, אבל נדמה היה לנו שמי שמחפשים את האטרקציה אלה דווקא ההורים