בואו נשים רגע יד על הלב ונודה: יש לנו נטייה לחיות פה כאילו אנחנו בתוך בועה. כאילו אין עולם שלם מסביבנו, כאילו אין כפר גלובלי, כאילו האינטרנט לא שינה את הדרך שבה התקשורת מתנהלת, כאילו היום ולפני 20 שנה תופסים בדיוק אותם כללים.
כן, אנחנו יודעים מה קורה שם בחוץ, אנחנו נוסעים הרבה לחו"ל, אנחנו מורידים המון סדרות רכש ב-VOD, קוראים ספרות מתורגמת וגולשים בפייסבוק וקונים באמזון, ובכל זאת - יש לנו נטייה לחשוב שאותנו אף אחד לא רואה.
ובגלל הגישה הזאת, שגורסת שחוץ מאיתנו אף אחד לא מסתכל, אנחנו יורדים על עצמנו רצח, צורחים אחד על השני ומטיחים כל היום קללות עסיסיות - ולא לוקחים בחשבון שהשכנים שלנו הם רכלנים כפייתיים שמקשיבים לכל מילה. שמה שאנחנו אומרים אחד לשני,מגיע גם אליהם, משפיע עליהם - ואז חוזר במהירות מטורפת של בומרנג, ישר לתוך הפרצוף שלנו.
השבוע, למשל, עשינו כמה דברים שמצביעים על זה שאנחנו מאמינים שאנחנו חיים לבד בעולם, או לפחות על איזה אי בודד בלב-ים. פרשה ביטחונית מקומית חטפה פה "צו איסור פרסום" שהוציאו בתי המשפט, רק שמרוב צווים ואיסורים - היא הסעירה את כל הגלובוס.
את פרטי הפרשה המדוברת כל אחד יכול למצוא באינטרנט, כי היא דלפה החוצה ופורסמה בהרבה מאד כלי תקשורת מחוץ לישראל. כן, אנחנו אולי חיים בעולם משלנו, אבל את האחרים זה לא באמת מעניין.
הכוונה היתה אולי להגן על ישראל ואזרחיה עם הצו הזה, אבל מה התוצאה? אצלנו רוצים להאמין שכל עוד המידע לא פורסם כאן - הפרשה לא קיימת. אבל המידע לא נשאר סודי, כל העולם יכול לראות אותו, וכך גם כל ישראלי שרוצה קצת להתאמץ כדי להשיג אותו.
ומה הכי גרוע? שעצם קיומו של צו איסור הפרסום עיוות לגמרי את כל העניין. מה שתפס את תשומת-הלב זה איסור הפרסום המגוחך והחשוך, שגרם לישראל להצטייר בעולם כמו איראן, בעוד שהמציאות רחוקה מאוד מהתיאור הזה.
האם זה מה שאנחנו צריכים כרגע? האם אף אחד לא יכול היה לחשוב שני מטר קדימה, על ההשלכה האפשרית שעשויה להתפתח מצו גורף כל-כך להשתיק פרשה?
הפרשה עצמה, מן הסתם, לו היתה מתפרסמת אפילו באופן חלקי, אם היא אכן מסכנת את ביטחון המדינה - היתה מקבלת הרבה פחות תשומת-לב. אז כן, גם מי שממהר לתת צווי איסור פרסום צריך לקחת בחשבון שבעידן האינטרנט לדברים יש דרך מופלאה לדלוף החוצה, בין אם יש צווים ובין אם אין.
עכשיו, כשהנזק התדמיתי כבר נעשה, הצו הוסר. אבל עד עכשיו הצו היה כה קיצוני, שיצר בדיוק את האפקט ההפוך מזה שהתכוון. במקום סודיות של ביטחון שדה, קיבלנו בלי סוף מידע. במקום שקט, קיבלנו סערה.
תקרית נוספת היתה הכיסוי של אי-הארכת כהונתו של הרמטכ"ל גבי אשכנזי על-ידי שר הביטחון אהוד ברק - פרשה מסריחה לכל הדעות. אבל הדרך שבה אנו בוחרים לכסות אותה מעמידה אותנו באור רע מאוד. הביקורת בהחלט ראויה, אבל כרגיל - אנחנו מוציאים דברים מפרופורציה ויורים בבוטות לכל הכיוונים.
זה אולי מגיע לשר הביטחון, שלא בדיוק התנהג בחוכמה ובאחריות, אבל כדאי גם לזכור שהוא לא היחיד שנחשף לאמצעי התקשורת הישראליים. אנחנו צועקים אחד על השני כאחוזי אמוק, אבל מרוב אקסטזה שוכחים שיש עוד אנשים ששומעים אותנו.
אז מה יוצא מכל זה? התקשורת חוגגת על כולם עם כותרות ענק, ומה שרואים מבחוץ זה את כל הכביסה המלוכלכת שלנו. אנחנו שוכחים שבביטחון של כולנו מדובר, ושאם הצבא שלנו מצטייר כחלש - זה לא ממש עושה לנו טוב, בטח שלא באזור המעורער הזה ובתקופה המאתגרת הזאת.
האם כהונתו של אשכנזי תוארך כתוצאה מהביקורת בעיתונות? ודאי שלא. ראש הממשלה כבר גיבה את שר הביטחון, כי מן הסתם הם סגרו ביניהם איזו קומבינה בעניין. אז מה יוצא לנו מזה? בעיקר שחרור קיטור של עיתונאים עצבניים, שמתעלמים מהשכנים הרכלנים שמסתכלים עלינו מבחוץ וחושבים לעצמם מחשבות שליליות.
אלה שמוגדרים כאויבים שלנו אולי כבר מתכננים משהו לניצול נקודות-התורפה שגילינו בפניהם. ואלה שסתם שונאים אותנו אומרים לעצמם - נו שוין. שוב הבעייתיים האלה במזרח-התיכון עושים בלגן איפה שלא צריך.
כנראה שכחנו שהחוקים קצת השתנו. כשיש איזושהי תקרית אנחנו מתנהגים כאילו ישראל מנותקת מהעולם, כאילו אף אחד לא מסתכל עלינו. אבל המציאות היא שלא רק שמסתכלים עלינו כל הזמן, גם אין לנו דרך אמיתית לשלוט על המדיה. אנחנו מתנהלים קצת כמו ארגון אנכרוניסטי שמוציא קומוניקטים לעיתונים שכבר נסגרו, במקום לעבוד עם יועץ תקשורת וסמנכ"ל ניו-מדיה שמבינים את ההשלכות האמיתיות של המעשים שלנו.
אני לא אומרת, חלילה, שצריך לטייח, וגם לא שצריך לטאטא מתחת לשטיח או להדחיק. העיתונות - תפקידה לבקר, התקשורת - תפקידה לעשות רעש. אבל מצד שני - לא תמיד צריך גם לצעוק הכול כל-כך בקול... אלף, כי מי שכל היום צועקים עליו כבר מפסיק לשמוע, ובית - כי שומעים אותנו. רואים אותנו. למעשים שלנו יש השלכות.
אז אולי כדאי שרק תזכירו לעצמכם מדי פעם שאנחנו לא לבד בבניין הזה. למרבה הצער, יש לנו שכנים, ורובם - מה לעשות - לא ממש נחמדים.