"יש ימים שאני עוזבת בבוקר והוא עוד לא התעורר, וכשאני חוזרת בלילה הוא כבר ישן. אני משתדלת שסופי השבוע יהיו רק של שלושתנו. האם אני חושבת עליו כל הזמן בעבודה? ברור שכן. כשהמטפלת מתקשרת, אני תמיד יוצאת מישיבות. אני זוכרת שפעם אחת היא התקשרה באמצע הישיבה ואמרה ששרטה אותו חתולה בגינה. יואו! מה עושים עכשיו? עוזבים את הישיבה? רצים לבדוק אותו? בסוף התעשתי ואמרתי לה: צלמי את השריטה שלו ותשלחי אליי. את התמונה שהיא שלחה לי שלחתי מיד לרופאה שלי, והיא הסתכלה ואמרה שזה בסדר, שאגיע איתו בערב. ככה אני מנסה להתמודד עם זה, ביעילות. אני ישר חושבת מה צריך לעשות אסטרטגית. בכלל, אני הרבה יותר יעילה כשיש לי את מייקי. הפגישות שלי הן עכשיו חצי שעה מקסימום, בלי בולשיט. קצר ולעניין".
(זהבית כהן, מנכ"לית אייפקס-ישראל, בעלת השליטה בתנובה ואוטוטו בעלת השליטה בפסגות, מדברת על משפחתה - בנה מייקי בן השנתיים וחצי ובעלה, חיים כהן, מנכ"ל כלל מימון אשראי מקבוצת אי.די.בי, בראיון ל"ידיעות אחרונות", ערב פסח).
זהבית כהן היא מהמרואיינות המחוזרות בארץ, לפחות במדורים הכלכליים, אבל גם הסרבנית שבהן. מאז רכישת השליטה בתנובה, היא ממעטת לשתף פעולה עם עיתונאים.
אשת העסקים השולטת על מונופול החלב, על קונצרן המזון הגדול בישראל, שעומדת לנצח על ניהול 120 מיליארד שקל, על 2 מיליון לקוחות, מסרבת בתוקף לשתף את הציבור בתוכניותיה העסקיות בבית השקעות.
"קלוזינג" (סגירת העסקה) וחקירה שהשתיקה יפה לה הם תירוצים מצוינים. כהן היא אכן סיפור הצלחה מסחרר: מההשקעה והאקזיט המוצלח בבזק , דרך ההשקעה והאקזיט המוצלח שעוד יגיע בתנובה ועד רכישת פסגות, בית ההשקעות הגדול בישראל.
התאכזבנו מאוד כשגילינו שכהן בחרה לגלות את צפונות לבה ב"ידיעות אחרונות" ולא ב"גלובס", למשל, אך אנחנו מבינים לחלוטין את בחירתה: "ידיעות אחרונות", העיתון הנפוץ במדינה, ערב פסח, חשיפה גבוהה. בקיצור, רייטינג אדיר.
קראנו את הראיון שכותרתו "תנובל'ה" בשקיקה ואנחנו מודים שיועץ התקשורת של כהן עשה את עבודתו נאמנה: כחלק מהטרנד של השנים האחרונות, אנשי עסקים מעדיפים בהרבה מקרים להתרחק מראיונות על הביזנס ולהתמקד בראיונות על "הצד הרך שלהם", כפי שאכן בא לביטוי בציטוט שהבאנו בפתיחה.
באופן טבעי, אנשי ונשות עסקים כדוגמת כהן הם יזמים עם חזון והמון תשוקה להצלחה. החזונות שלהם מביאים להישגים; הישגים מביאים לכסף, כוח ושליטה; כוח מביא בדרך כלל עוד ועוד כסף; כסף מביא עוד ועוד הישגים ושליטה, וחוזר חלילה. עם התשוקה הזאת צריך לנווט בין הקריירה לחיי המשפחה, וכהן התמודדה עם הדילמה הזאת במהלך הראיון בפתיחות ובכנות ראויות לציון.
קרב החלב
זה לא אמור להיות טור על ענייני קריירה ומשפחה, ואל לנו לשפוט את זהבית או את חיים כהן. כל קורא מוזמן לשים את עצמו בנעליהם ולחשוב מה הוא היה עושה אם חתולה היתה שורטת את ילדיהם בגינה באמצע ישיבה הרת גורל. אמנם למדנו המון על אורח החיים של כהן מהראיון, אבל למדנו מעט מאוד על העסקים שהיא מנהלת. במקרה של תנובה, אנחנו עוד יכולים להבין את התנגדותה לפרסום הדו"חות.
אנחנו רק מתקשים להבין מדוע היא בחרה בשותף (מבטח שמיר), חברה ציבורית, ו"הורתה" למאיר שמיר לא לפרסם הדו"חות בשום פנים ואופן. לכהן יש אינטרס ברור מאוד לא לפרסם את הדו"חות המלאים: לא מעט אנשים בשטראוס, טרה וגורמים נוספים, במיוחד ברשתות הקמעונאות הגדולות, ישמחו לדעת מהן נקודות החוזק והחולשה של מונופול החלב ומהם שיעורי הרווחיות שלו.
כל מי שנכנס לאחרונה לסופר מבין עד כמה מלחמות החלב חסרות תקדים ומחריפות מדי יום באמצעות מבצעי מחירים אגרסיביים. תנובה נגד שטראוס? לא רק. טרה, עם הכוח של קוקה-קולה (בעלת השליטה), היא זו שהציתה במידה רבה את האש בשוק. דו"חות של תנובה ותשקיף (במקרה של הנפקה) יהיו רבי מכר אצל עופרה שטראוס, מוזי ורטהיים, נוחי דנקנר ודודי ויסמן, בדיוק כמו שהתשקי ף של שטראוס היה בזמנו. זו סיבה טובה מאוד מבחינת כהן לעמוד על רגליה האחוריות ולהסתכן בעימות גלוי עם רשות ני"ע.
כהן גם צודקת בטענתה שקשה לנהל חברה ציבורית מרבעון לרבעון ושהשבחת חברה, במיוחד חברה עם תרבות ניהול מיושנת כתנובה, דורשת הסתכלות ארוכת טווח. אלא שזה לא תופס לגבי פסגות. כהן עומדת לקבל אחריות על 120 מיליארד שקל, 2 מיליון לקוחות, כחצי מהאוכלוסייה הבוגרת בישראל.
כמעט לכל אחד יש כסף ב"פסגות", יש לקוחות שאפילו לא יודעים את זה. ניהול כספם של אחרים אינו בר השוואה לניהול קווים של מוצרי חלב. קופת גמל או קרן פנסיה אינן קוטג' 5% או שוקו קרלו. כהן אינה יכולה לנהל את פסגות באותו אופן סודי כפי שהיא מנהלת את תנובה. הציבור היה שמח לשמוע את דעתה על רמת דמי הניהול בעסק שלה, למשל, במיוחד אחרי שהבין שפסגות מסוגלת להוריד אותם לרצפה בעקבות התפוצצות פרשת הרצת ני"ע.
הפשלה של הרגולטור
אפשר להניח שכל עוד פסגות תמשיך כחברה פרטית, כהן תמשיך בהרגלי הסודיות שלה. שוב, לא יהיו לה אינטרס ומחויבות לפרסם דו"חות מפורטים. אלא שכאן הרגולטור חייב לעבוד מהר ולגבש חקיקה שתאלץ כל בית השקעות פרטי לפרסם דו"חות גלויים. המצב כעת אבסורדי: חברת הביטוח אליהו, למשל, חברה פרטית כבר עשרות שנים, חייבת לפרסם דו"חות מדי רבעון באתר החברה ובמשרד האוצר לפי חוקי הפיקוח על הביטוח. מדוע אליהו כן ופסגות לא?
מדוע בנקים קטנים יחסית כמו יהב, אוצר החייל ומרכנתיל כן ופסגות לא? כי הרגולטור פישל ולא סתם את הפרצות אחרי ועדת בכר. בתי ההשקעות הפכו לגופי ענק שיש להם נגיעה למיליוני לקוחות, לכספם, לפנסיה שלהם והם לא חייבים לדווח דבר לאיש אם לא הונפקו בבורסה.
איש אינו יודע את מבנה ההון של פסגות, הדירקטורים של בית ההשקעות, את מבנה התגמול למנהלים ופרטים רבים נוספים, שחייבים להיות שקופים לציבור. אם ועדת בכר היתה סותמת את הפרצה הזאת, הציבור היה יודע, למשל, על השכר המופרך של דוד אדרי ושי בן דוד, שני "נערי הפלא" של רועי ורמוס שהרוויחו כנראה עשרות מיליונים וחשודים היום בהרצת ני"ע.
זהבית כהן לא תתנדב לפרסם את הדו"חות של פסגות, אין סיבה שתעשה את זה. פרופ' עודד שריג, הממונה על שוק ההון, צריך לתת לה אותה: חוק, בדיוק כמו החוק לאליהו והאחרים.
eli@globes.co.il