דווקא ערב יום השואה נראה כמו זמן מעניין לשאול את השאלה הבאה: העיתונים בישראל יודעים לכתוב ביקורת נוקבת על חיילים שיורים בלי לחשוב קודם, אבל האם הם תמיד חושבים לפני שהם יורים?
מבחינה עיתונאית, פרשת קם שהתפוצצה בסוף השבוע מאוד מורכבת. במקרים כאלה מצופה מעיתון אחראי - שמנוהל על-ידי אנשים שהציבור אכן מעניין אותם ולא רק האגו שלהם עצמם - שיפעיל שיקול-דעת. שידאג להראות את התמונה כולה - ולא יתפוס זווית חד-צדדית, שבמקרה או שלא גם משרתת את האינטרס שיש לו כגוף שרוצה להתקיים מבחינה כלכלית.
ישנו קו מאוד עדין בין שמירה על חופש הביטוי והדמוקרטיה, לבין שמירה על ביטחון מדינת ישראל. קו שאין ספק שזהו האינטרס של כולנו לשמור עליו, ולא לחצות אותו בסערה בכל פעם שבא לנו להתלהם קצת, וכישראלים, זה קורה לנו הרבה.
כדי שיתפרסם תחקיר שיראה כי צה"ל עבר על החוק, החיילת ענת קם גנבה מסמכים מסווגים והוציאה אותם לתקשורת. אפשר להתווכח אם בכלל צריך היה לפרסם את המסמכים שהגיעו מקם לעיתונות. אבל במדינה דמוקרטית, כנראה שלמרות הכאב הכרוך בכך, עדיף שהדברים יפורסמו - כי ברגע שמתחילים להשתיק תקריות, זהו פתח מסוכן שההשלכות מרחיקות הלכת שלו ודאי אינן מיטיבות עם הציבור.
ומצד שני, לציבור יש לא מעט אינטרסים, פרט לזכותו לדעת. אחד האינטרסים שלו, למשל, הוא להישאר בחיים. וכדי שנישאר בחיים, דרוש צבא חזק, שלא כל חייל שמשרת בו מקבל החלטות לפי שיקול-דעתו הבלעדי שגורמות לו לבגוד בתפקידו.
במיוחד עם זיכרון השואה שתמיד מקנן אצלנו, הרבה פעמים נדמה כי האינטרס הביטחוני שלנו גובר על הכול. אבל במקביל, אנחנו לא רוצים להגיע למקום שבו הביטחון מוחק את החוק. הביטחון והחוק צריכים להתקיים זה לצד זה, וזה אומר שלא רק בצה"ל צריכים להפעיל שיקול-דעת - אלא גם בתחום העיתונות.
בלי להזכיר שמות, כי מיד אחשד גם אני בכך שאני בעלת אינטרס כלכלי, בימים האחרונים קשה להצביע על עיתון אחד שהציג לציבור קוראיו את הדברים בצורה אחראית, שלוקחת בחשבון את כל ההשלכות.
העיתון בו פורסם התחקיר מציג את הדברים כאילו אינטרס הפרסום הוא מעל לכל. העיתונים האחרים, לעומתו, מוקיעים את העיתון בו פורסם התחקיר, למרות שאם הם היו עומדים בדילמה דומה - יש סיכוי טוב שהיו מפרסמים את החומר בעצמם.
עיתון אחד משולהב ומשתולל במה שנראה כמו דפנסיביות מוגזמת, ואילו האחרים רק עסוקים בלהפנות אצבע מאשימה. אז מי דואג לאינטרס האמיתי של הציבור?
בדיוק כפי שבצה"ל זה מסוכן אם תהיה היסחפות של שימוש לא חוקי בכוח, כך מסוכן גם כשזה קורה בתחום העיתונות. האינטרס הציבורי הוא עיתונות חופשית, אבל הוא גם ביטחון, וגם נורמות של שמירת אמונים למולדת ולצה"ל. על צה"ל יש מי שמפקח: מערכת המשפט, וכן - גם העיתונות. אבל מי שומר על עיתון שמושפע כל-כך מהאינטרס של עצמו?
מלחמת הקיום של העיתונים, כך נראה, גורמת להקצנה כה חריפה - שהציבור כבר באמת לא יכול לדעת למי להאמין. אם העיתונים מציגים את הדברים מתוך האינטרס שלהם, גם אם זה כדי לאזן דעה אחרת - אז איך אפשר לדעת מתי הם מציגים דברים באובייקטיביות?
אין פלא שהעיתונות הכתובה נמצאת בצרות. דווקא בנקודות הקריטיות ביותר, שבהן דרוש מבוגר אחראי שיסביר את הדברים כמו שצריך, היא נסחפת, שוכחת איפה נמצא הקו האדום. הבעיה היא שחוץ ממנה עצמה, אף אחד לא מפקח עליה, ודווקא העובדה הזו מדגישה את ההכרח שהיא תחשוב קצת לפני שהיא יורה.