פסק-דין ידוע, משנות ה-90', עוסק בבנק (טפחות), אשר העניק הלוואות ללקוחותיו, לשם רכישת דירות. הדירות נבנו על-ידי קבלן, שהיה אף הוא לקוח של אותו הבנק. הבנק ידע, שהקבלן שרוי בקשיים כלכליים, אך לא גילה זאת לרוכשים. לבנק היה אינטרס ברור בכך, שהרוכשים יזרימו כספים לחשבונו של הקבלן, שכן זו הייתה הדרך היעילה לגרום להשבת חלק מחובות הקבלן לבנק. בסופו של דבר, הבנייה לא הושלמה, הרוכשים לא קיבלו את הדירות שרכשו, והם תבעו את הבנק.
האם היה על הבנק לגלות את אוזניהם של לקוחותיו-הרוכשים בדבר מצבו הקשה של הקבלן? שמא חלה עליו חובת הסודיות והיה עליו לשתוק, כפי שעשה? אולי הוא היה צריך פשוט לסרב להעניק לרוכשים את ההלוואות? ואולי די היה בכך, שהוא היה מודיע לרוכשים, כי גם הקבלן הוא לקוח שלו, וכי לפיכך הוא מצוי בניגוד אינטרסים מובנה?
פסק הדין האמור (בו נקבע, כי האיזון הראוי חייב את הבנק ליידע את הרוכשים בדבר ניגוד העניינים, בו היה הבנק מצוי, ותו לא) "מככב" בספרה החדש של ד"ר רות פלאטו-שנער, העוסק בחובת האמון הבנקאית מכל צדיה ועל כל רבדיה. לצד הצגת המצב המשפטי בסוגיות הרלבנטיות, לא נמנעת המחברת מהעברת ביקורת על פסיקה כזו או אחרת, מהדגמת הטענה, שלפיה לעתים מגלה בית המשפט חוסר הבנה במהות החובה, ומהצגת המצב המשפטי הראוי בעיניה.
הבנק חב חובת אמון ללקוחותיו. זה ידוע. אך מה כוללת חובה זו? מה מהותה? מה היקפה? מה מידתה? האם היא מתמצית בכך, שעל הבנק לפעול במקצועיות, ביושר ובהגינות כלפי הלקוח? האם על הבנק להעדיף את האינטרס של הלקוח על-פני האינטרס העצמי שלו?
מחטיאים את המטרה
בספר עוקבת המחברת אחרי התפתחות התפישה בדבר חובת האמון הבנקאית, יצירת הפסיקה (בעיקר). היא קובעת שבמהלך השנים, הפכו בתי המשפט חובה זו למעין "עילת סל" כללית, שבה ניתן להשתמש כל אימת שבנק פעל שלא כדין כלפי הלקוח. היא גורסת, כי בתי המשפט עצמם אינם ערים דיים למהותה המדויקת של חובת האמון ולהבדל בינה לבין חובות אחרות (ובראשן חובת תום הלב, חובת הזהירות וכו'), וכי בכך הם מחטיאים את המטרה. על-פיה המדובר בחובה רחבה, האוסרת על הבנק כל התנהגות, המהווה ניצול לרעה של הכוח המופקד בידיו.
פלאטו-שנער סבורה, כי יש להתייחס בזהירות רבה למגמה המרחיבה את קשת הזכאים לחובת האמון הבנקאית. לדידה, יש להחילה רק כלפי לקוחות הבנק (לרבות לקוחות פוטנציאליים), כלפי ערבים וכלפי אלה הממשכנים נכסים להבטחת חובותיהם של אחרים. הרחבתה כלפי גורמים נוספים בעייתית בעיניה. בוודאי אין להחילה כלפי כלל הציבור.
גם חובת הגילוי, במובנה הרחב, זוכה לדיון בספר. אותה חובה לא רק לגלות, אלא לעשות כן בכתב, להדגיש את הטעון הדגשה, ולוודא שהלקוח הבין היטב את משמעות הדברים. המחברת מסבירה מדוע אין להסתפק בהטלתה על הבנקים של חובת הגילוי, במובן הצר, ומנתחת את משמעות החובה האמורה.
צמצום קשת התובעים
לצד אלה, עוסק הספר אף בתרופות בגין הפרת חובת האמון הבנקאית. הוא מתמקד אף בחובת האמון בייעוץ השקעות, בוחן את סוגיית אחריותו של הבנק כלפי צדדים שלישיים, לרבות את שאלת קיומה של חובת זהירות מצדו כלפי רוכשי דירות ונכסים וכלפי קבלני משנה וספקים בפרויקט, המלווה על-ידו. סוגיות נוספות, הזוכות לליבון בספר, הן סוגיית עסקאות ליווי פיננסי, סוגיית אחריות הבנקים להגנת הסביבה וסוגיית הכספת הבנקאית ומעמדו של הבנק כלפי הלקוח בנוגע אליה (על-פי פלאטו-שנער, מעמדו של הבנק הוא כשל "שומר בשכר", על כל הנובע מכך).
ולקינוח, איך לא, פרק העוסק בתובענות ייצוגיות נגד בנקים, במיוחד לאורו של חוק התובענות הייצוגיות, שנחקק בשנת 2006. אף כאן לא חוסכת המחברת את שבט ביקורתה מן המחוקק, על שככל הנראה מתוך שגגה, צמצם את קשת התובעים הפוטנציאליים, והגבילה ללקוחות הבנק בלבד (ומה עם הערבים, למשל?).
בהקדמה לספרה, משגרת המחברת תודות גם לבנותיה "שי ואור, שהפכו במרוצת הכתיבה למומחיות בדיני בנקאות בפני עצמן". חייכה וצדקה. עיון מעמיק בספר מביא את המעיין בו לדרגת "כמעט מומחה" בדיני בנקאות.
רות פלאטו-שנער; דיני בנקאות חובת האמון הבנקאית; ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין; 756 עמ'