עיתון "הארץ" פירסם היום (א'), בעמודו הראשון, תשובות ל"4 שאלות נפוצות בפרשת ענת קם". כידוע, את המסמכים שגנבה בעת שירותה הצבאי מסרה ענת קם לידיו של אורי בלאו, כתב "הארץ".
בתשובות לשאלות מנסה "הארץ" להסביר, בעצם להצדיק, את התנהלותו שלו ושל הכתב בפרשה. יש שם בהחלט כמה נימוקים מעניינים וגם הרבה תקיעות בחצוצרות חופש הביטוי והמידע. אבל כל מה שיש להארץ לומר בענין מקבל צביון של צדקנות וחוסר אמינות, בגלל העובדה הפשוטה שהכתב בלאו מסרב לחזור ארצה ממקום מושבו בלונדון.
כך מתנהגים חשודים רבים המסרבים לחזור ולשאת בתוצאות מעשיהם, או להילחם על חפותם, לפני שהם יודעים מה יהיה מחיר השיבה. "הארץ" טוען כי הוא, העיתון, יעץ לבלאו לא לחזור עד שיהיה הסכם עם השלטונות שיבטיח כי מקורותיו לא ייחשפו. זה לא לגמרי מדויק, בלאו ועיתונו מבקשים להבטיח בהסכם גם את גורלו המשפטי של בלאו.
חיסיון המקור שנשמר
שמירה על חיסיון מקורות ראוי ללא ספק למאבק עיתונאי ומשפטי. אבל זהו מאבק שצריך לעשותו כאן, בארץ. אני יכול לומר את זה מכיוון שבנסיבות דומות, ואולי הרבה יותר חמורות, כך נהגתי. זה היה בשנת 1975, כתבתי ספר שנקרא "השיחות הסודיות של הנרי קיסינגר". הספר היה מבוסס על פרוטוקולים רבים של שיחות קיסינגר עם הממשלה לאחר מלחמת יום הכיפורים. הספר נמסר כמובן לצנזור, ולאחר מכן נפסל לפרסום בישיבה סודית של הממשלה בראשות יצחק רבין.
למרות שהמסמכים שהודלפו אליי היו כולם מדיניים, הממשלה התיחסה לכך כאל הדלפה ביטחונית חמורה ופסלה את הספר לפרסום (בישיבה סודית, כן). בספר זכרונותיו הגדיר הצנזור הראשי דאז, אבנר בראון, את ספרי כ"הדלפה הגדולה ביותר בתולדות מדינת ישראל".
עבדתי אז ככתב המדיני של "הארץ", שבעליו ועורכו היה גרשום שוקן, אביו של המו"ל הנוכחי. קיבלתי עשרות הצעות ממול"ים בארה"ב לצאת מ"הארץ" ולהביא להם עותק מהספר, תוך הדגשה ש"הכסף אינו בעיה". החלטתי שאני לא בורח ולא מבריח.
זה לא שהייתי גיבור גדול. למעשה, די שיקשקתי. איימו עלי במעצר, נחקרתי במשטרה, היו לחצים גדולים, וגם איומים, מכוונו של שר החוץ האמריקני קיסינגר שחשש מהגילויים בספר. אבל האמנתי בכל לבי, ואני עדיין מאמין, שישראל היא באמת מדינה דמוקרטית, למרות הלחצים הביטחוניים. אם אני לא מאמין בדמוקרטיה שלנו, אז מה בכלל אני עושה פה? ועובדה: שמו של המקור שלי לא ידוע עד היום; והספר פורסם, בהוצאת שוקן וה"ניו-יורק טיימס", ועוד עשרות הוצאות בעולם, לאחר שהושגה הבנה עם הצנזורה.
למרות שנשארתי בארץ. רבותיי - בעיתון "הארץ".
החזקת בלאו בחו"ל על-ידי "הארץ" יכולה להתפרש כאי-אמון בדמוקרטיה הישראלית ובמערכת המשפט שלה, וכעידוד לבריחה מהחוק לצורך מיקוח.
אם "הארץ" מבקש לטעון כי המסקנות הללו אינן נכונות, הדרך היחידה היא להחזיר את בלאו. מי שמבקש לפרסם מסמכים מסווגים, צריך שיהיה לו את האומץ וההגינות להגן על מעשיו במדינה שאלה מסמכיה.