במבט ראשון לא הבנתי איך הדמויות נראות מוכרות כל כך. הן מושכות את העין וקוראות לי כמו קולות מאוב. זיכרונות ילדות צפים מול צלליות שחורות שקווי המתאר שלהן כל-כך ברורים: חיילים במדים מרושלים, מאובקים, עם בלוריות מתנפנפות. "עשיתי אותן לפי תמונות של אבא שלי ממלחמת יום כיפור", מספר האמן איתמר בגליקטר, ואז הכול מתבהר: בן רגע הזיכרון מושלם והצלליות הופכות לבחורינו המצוינים, יפי הבלורית והתואר.
תמונות אביו, איש צעיר שטרם היה לאב. בלוריתו מתנפנפת והגוף הגאה ניצב על צריח הטנק, התותח בין רגליו - סמל פאלי כוחני וכובש. תמונות האיש וחבריו, חבורת צעירים מאושרים, זחוחים. אלה הן תמונות ה"רגע לפני". חזקים, בלתי מנוצחים, כאילו מה כבר יכול לקרות לנו? ממרחק הזמן שחלף, מידיעת השבר שאירע ברגע שאחרי, אנו מסתכלים בהם בעצב, ברחמים. מה קרה לנו.
בגליקטר, בוגר בצלאל, לומד כיום לתואר השני בעיצוב בבצלאל. סדרת הצלליות מוצגת בתערוכת היחיד "נגזרות נעות/נגזרות נאות" במשכן האמנים בהרצליה. במקביל הוא עובד בימים אלה על תערוכה מקבילה שתיפתח בלייפציג, גרמניה, לשם הוזמן כאמן אורח.
כשרונו של בגליקטר ניכר במינימליזם רב ההבעה שלו. באופן שבו הוא הופך את הדמות האישית לאיקונית כל כך. כיצד הוא מתרגם את תמונת אביו (שצולמה שנים לפני שהוא עצמו נולד) לתמונת האב, הבעל, החבר, שכולנו מזהים מיד. בצללית השחורה, המגולפת בעבודת יד, הוא מצליח להפיח חיים ושפת גוף, ולצקת בה תהומות של זיכרון היסטורי ועומס רגשי אדיר. הוא מכפיל אותה כמו מגזרות נייר במסיבה שחורה ומעמיד אותה על טעותה - כמו בגיחוך על תחושת הכוח השקרית, הגבריות המתפרצת, שכוחה לא עמד לנו.
בחדר צדדי הוא מציג את הדמות וצילה המוטל, כקווי המתאר בזירת פשע. הדמות כבר אינה זקופה, היא מועדת, והצל אינו שלה, הוא עצמאי, מתעתע. כמו הערת שוליים שאומרת את העיקר, ממצה החדר הזה את תחושת התלישות וחוסר היציבות של הדור שאחרי יום כיפור. את שכרון הכוח ההוא, את אווירת הבלתי מנוצחים, כבר לא זכינו לשחזר. הגברים הצעירים שבתמונות, אלה שיצאו מהמלחמה, היו לאבות וכבר בגרו ואף הזדקנו מאז. הם והחברה הישראלית איתם.
"נגזרות נעות / נגזרות נאות", משכן האמנים, יודפת 7, הרצליה www.artistsresidence.org.il, עד 29 במאי