שמו של האיש העסקים שמואל דכנר נקשר לפרשת השחיתות החדשה, המכונה פרשת "הולילנד", כיוון ששימש כיועץ במיזמי הנדל"ן של אחד החשודים בפרשה - אביגדור קלנר - פרויקט הנדל"ן העצום הולילנד בדרום ירושלים ומיזם הנדל"ן בחוות הזרע הסמוכה לחירייה.
קלנר, החשוד כי העביר כספי שוחד בסך מאות אלפי שקלים לבכירים בעיריית ירושלים לקידום הולילנד, היה הבעלים של חברת פולאר, שהחזיקה בחברת הזרע. הזרע הוקמה ב-1939 במטרה לטפח חוות ניסיונות לגידול וטיפוח זרעים לשירות החקלאות בישראל. חלק ממניותיה נמכרו בשלב מאוחר יותר לבנק הפועלים, ואחר-כך נרכשו על-ידי יצחק שרם ושותפים. כשקלנר קיבל אחריות על פולאר, הוא פיצל את פעילות חברת הזרע, כאשר תחום טיפוח הזנים הועבר לחברת הזרע ג'נטיקס, שהונפקה בבורסה; ואילו החוות החקלאיות נשארו תחת אחריותה של החברה-האם הזרע, שנשארה חברה פרטית.
הקרקע האטרקטיבית ביותר של חברת הזרע היתה בחווה החקלאית הסמוכה למזבלת חירייה. קלנר הריח הזדמנות כשהוחלט לסגור את המזבלה ולהקים בה את פארק איילון. ואולם, הקרקע של חברת הזרע באזור היתה שייכת למינהל מקרקעי ישראל והוחזקה בידי החברה באמצעות הסכם חכירה עונתי מתחדש לייעוד חקלאי. קלנר ניסה לגייס את שר התמ"ת דאז, אהוד אולמרט, שהיה אחראי על מינהל מקרקעי ישראל, להסרת המכשולים מתוכניתו לשנות את הייעוד של חוות הזרע מחקלאות למגורים.
דכנר, בתפקידו כיועץ למיזם, השתמש בשירותיה של מנכ"ל משרד איכות הסביבה דאז, נחמה רונן, כדי לגשש בין הגופים הירוקים באשר לנכונותם לוותר על חלק מהפארק לטובת מגורים. דכנר מינה אדם נוסף שיסייע בהסרת המכשולים. היה זה עו"ד משה שמעוני, שכיהן בעבר כמנכ"ל משרד הדתות וכעוזרו של ראש המינהל, יעקב האפרתי, בתקופתו כמנכ"ל משרד הפנים. תפקידו של שמעוני היה לשכנע ראשי רשויות שהתנגדו למיזם. עו"ד אורי מסר, ידידו ושותפו לשעבר של אולמרט, ייצג את דכנר ופעל מטעמו להכשרת הבנייה בחוות הזרע.
עסקים כושלים
דכנר, רואה חשבון במקצועו, כיהן עד 1982 כמנכ"ל חברת אזורים. לאחר פרישתו מאזורים הקים את החברות "מאגרי בנייה", "מאגרי סחר" ו"מאגרי טכנולוגיה", וב-1983 הנפיקן לבורסה, אך הן צברו הפסדים רבים ונמכרו. ב-1984 עזב דנכר את הארץ והשתקע בלונדון, שם עבד כמנהל הכספים בחברות של ליאון תמן.
חזרתו של דכנר לעולם העסקים התרחשה ב-1993, אז הוא רכש רשת מאפיות ממשקיעים בריטים, שנקלעה בהמשך לקשיי מימון, כשתוכניותיה לגייס הון בבורסה לא יצאו אל הפועל. לאחר שלרשת מונה כונס נכסים, שב דכנר לישראל.
עם חזרתו לארץ החל דכנר להתחכך שוב בזירה הנדל"ן המקומית. הוא יצר שותפות עם קבוצת משקיעים שרכשה את מלון רם בירושלים, מונה ליועץ במיזמי הנדל"ן הולילנד בירושלים וחוות הזרע, ונכנס לפרויקט בתל-אביב עם חברת דירום, שכלל דירות יוקרה ברחוב בלפור בעיר.
שורה של אויבים
מכריו של שמואל דכנר מתארים אותו כאיש חכם מאוד, "סבא חביב" אך בו בעת מתוחכם מאוד. הם יודעים לספר כי הכישלונות העסקיים שלו היו ידועים לכל שותפיו הפוטנציאליים, אך למרות הכל העסקאות נחתמו, והכסף זרם. אפילו אזהרות מצד בנקאים לא עזרו, כי לדכנר היו כמה מילות קסם שחזרו על עצמן - "אולמרט" היא אחת מהן.
"אני תכף נכנס לאולמרט, עוד מעט אני מדבר עם אהוד", היו משפטים שגורים בפיו של סבא דכנר. פתיחת דלתות אצל הרגולטור היא הרי התכונה היקרה ביותר עבור יזמים, והם קנו את הסחורה בשתי ידיים.
צריך להבהיר: דכנר הוא לא סתם מאכער. האיש שולט בעולם התכנון והבנייה ומכיר כל שטיק וטריק. ההיכרות עם האנשים הנכונים רק הוסיפה לקסם שלו.
"במקרה שלי לא הייתי צריך שום פתיחת דלתות, אבל למרות שהכרתי את ההיסטוריה של האיש נכנסתי איתו לשותפות", מספר שותף לשעבר של דכנר ל"גלובס". "היתה לו כריזמה מיוחדת וקסם אישי. אני אישית יצאתי נקי, אבל אני יודע על הרבה אחרים שנפגעו ממנו".
בכל פעם שפרויקט של דכנר הלך והסתבך, הוא נשאר עם ערימה של חובות ושורה של אויבים חדשים. לא מדובר רק באנשי "הולילנד", כמו היזם הלל צ'רני, המאכער מאיר רבין (החשוד גם הוא בפרשה) ועו"ד שלום זינגר, אלא באנשי עסקים רבים שהשקיעו במיזמיו השונים. הצ'קים שהוא פיזר חזרו, ובהוצאה לפועל הרשימה נגדו הלכה והתארכה. חבורת המאוכזבים הזו, אלה שדכנר חייב להם כספים, מחכה לו עכשיו בפינה.
לא כולם, אגב, נכוו מדכנר. מסתבר כי בחלק מהמקרים דכנר נהג ליטול הלוואות, ולהחזיר את הכסף עם ריבית יפה. לא ברור אם מדובר במקרה קלאסי של "בנק אפור", כמו בסיפור של מוני פנאן, אבל לפי העדויות שהגיעו לידי "גלובס" - היו גם מרוויחים.
פעילות עלומה
דכנר לא עסק רק בנדל"ן. בתחילת העשור הקודם הוא נכנס לשותפות עם איש עסקים יהודי מבריטניה, בשם סטיוארט באלן, שהיה נשוי לבתו. לשניים היתה חברה בשם "מובייל סופטוור", שגייסה משקיעים לסטארט-אפים. גם צילי נוה, מנכ"ל כלל פיננסים נאמנויות ורעייתו של שר הבריאות דאז, דני נוה, הועסקה בחברה. היא טוענת כי רק לעתים נדירות היתה רואה את דכנר, וכי פעילותו בחברה היתה "עלומה". רוב הפרויקטים בהם עסקה נוה היו בחו"ל, ואילו פרויקט מקומי אחד עסק בשיטת אבטחה, בה התעניינה גם מערכת הביטחון.
ב-2001 צץ שמו של דכנר ברשימת התורמים למערכת הבחירות של אריאל שרון לראשות הממשלה, לצד אנשי נדל"ן נוספים, כמו אלפרד אקירוב, לב לבייב, יולי עופר ונוחי דנקנר. שמו עלה שוב ברשימת התורמים בפריימריז במפלגת העבודה, שפירסם מבקר המדינה. לפי רשימה זו תרם דכנר 35 אלף שקל לשר בנימין (פואד) בן-אליעזר.
בשנים האחרונות הידרדר מצבו הבריאותי של דכנר, אולם האנשים שנכוו ממנו סבורים כי דכנר מעט הקצין את מחלתו, ככל שהיה חייב יותר. "לאיש הזה אין מה להפסיד", הם אומרים היום.
10 דברים שלא ידעתם על שמואל דכנר
1. הוא רואה חשבון במקצועו וכיהן עד 1982 כמנכ"ל חברת אזורים. לאחר פרישתו מאזורים הקים את החברות "מאגרי בנייה", "מאגרי סחר" ו"מאגרי טכנולוגיה", שצברו הפסדים ונמכרו.
2. ב-1984 הוא עזב את הארץ והשתקע בלונדון, שם עבד כמנהל הכספים בחברות של ליאון תמן.
3. הוא חזר לעולם העסקים ב-1993, כשרכש רשת מאפיות ממשקיעים בריטים. ואולם, הרשת נקלעה לקשיי מימון, ולאחר שמונה לה כונס נכסים הוא שב לישראל.
4. עם חזרתו לארץ הוא יצר שותפות עם קבוצת משקיעים שרכשה את מלון רם בירושלים, ונכנס לפרויקט בתל-אביב עם חברת דירום, שכלל דירות יוקרה ברחוב בלפור בעיר.
5. ב-2001 הוא תרם למערכת הבחירות של שרון לראשות הממשלה. בפריימריז של מפלגת העבודה הוא תרם 35 אלף שקל לשר בנימין (פואד) בן-אליעזר.
6. דכנר שימש כיועץ במיזמי הנדל"ן של אביגדור קלנר - הולילנד וחוות הזרע.
7. פרויקטים רבים בהם היה מעורב הסתבכו. הוא נשאר עם חובות גדולים ורשימת אויבים.
8. היו אנשים שגם הרוויחו ממנו: הוא נהג ליטול הלוואות מגורמים שונים - ולהחזיר את הכסף עם ריבית יפה.
9. בתחילת העשור הקודם נכנס לשותפות עם סטיוארט באלן, איש עסקים יהודי מבריטניה. לשניים היתה חברה בשם "מובייל סופטוור", שעסקה בגיוס משקיעים לסטארט-אפים.
10. בשנים האחרונות הידרדר מצבו הבריאותי, אולם האנשים שנכוו ממנו סבורים כי הוא מעט הקצין את מחלתו, ככל שהיה חייב יותר.
דכנר נגד הלל צ'רני: חייב לי כספים / חן מענית
בשנת 2006 נקלע דכנר לחובות גדולים ביותר, בין השאר לחברות בשוק האפור ולגורמים רבים נוספים. בעקבות החובות הללו הוגשו נגדו עשרות תיקי הוצאה לפועל על-ידי גורמים שונים, שלהם היה חייב סכומי כסף בהיקף של מיליוני שקלים.
אחד האנשים המרכזיים שלהם חייב דכנר כסף הוא הלל צ'רני, היזם המרכזי של פרויקט "הולילנד" ואחד מהעצורים המרכזיים בפרשת הולילנד, שנחשפה באחרונה.
דכנר עבד אצל צ'רני כמנהל בפרויקט רחב ההיקף, עבודה שכללה בין היתר גיוס כספים במשך שנים עבור צ'רני ועבור הפרויקט. בעקבות המצב הכלכלי הקשה אליו נקלע ניסה דכנר לפני מספר חודשים להוציא מצ'רני כספים, שלטענתו דווקא צ'רני היה חייב לו בגין פעולותיו בעבורו. במסגרת הניסיונות הללו אף שלח דכנר לצ'רני טיוטה של כתב תביעה, שבמסגרתה פירט את מהלך יחסיו עם צ'רני ועם גורמים נוספים ואת הסכומים שאותם נותר צ'רני חייב לו, לטענתו.
משמעות שליחת טיוטת כתב התביעה לצ'רני היא העברת מסר מצדו של דכנר כי אם צ'רני לא ישלם לו את הכספים שאותם הוא חייב לו, לטענתו - הוא יגישה לבית המשפט. עד היום הוא לא עשה כן.
לפני כחודש הגיש דכנר לבית משפט השלום בתל-אביב תביעה אחרת נגד חברה להלוואת כספים בשוק האפור. מהתביעה עולה כי דכנר נזקק להלוות כספים מהשוק האפור בסכומים של מיליוני שקלים ובריבית גבוהה, וכי לקראת סוף שנת 2007 הסכים צ'רני לעזור לו לפרוע חלק מחובותיו לשוק האפור באמצעות חברת "הולילנד תיירות", שהזרימה כספים לחברות בשוק האפור, מהן לווה דכנר את הכספים.
צ'רני: היזם שהשקיע בהולילנד את כספי הפיצויים של סבו מגרמניה / עמירם ברקת
הלל צ'רני, מהעצורים המרכזיים בפרשת הולילנד, היה בעליה של הקרקע עליה נבנה פרויקט הנדל"ן העצום בירושלים וכן של הקרקע שיועדה לפרויקט צוק מנרה בצפון. לפי החשד, צ'רני הוא התחנה הראשית שממנה הגיעו כספי השוחד לאישיות הציבורית הבכירה ולמהנדס עיריית ירושלים לשעבר, אורי שטרית, לצורך השגת היתרי בנייה לפרויקטים.
צ'רני הוא בן למשפחה ירושלמית עשירה, שעשתה את הונה בעסקאות נדל"ן בארץ ובחו"ל. בין היתר, השקיע צ'רני בהולילנד את כספי הפיצויים שקיבל מממשלת גרמניה בגין רכוש של סבו, הנס קרוך, שנגזל בידי הנאצים.
קרוך, שמת בישראל ב-1970, נחשב לאחד מעשירי היהודים בגרמניה לפני עליית הנאצים לשלטון. הוא היה בנקאי במקצועו, התגורר בעיר לייפציג במזרח גרמניה ושלט בקבוצת חברות שהחזיקו באלפי דירות, שטחי קרקע נרחבים ומפעלי תעשייה. בין היתר הקים ב-1928 את גורד השחקים הראשון בעיר, הנקרא עד היום על שמו. בנוסף הקים קרוך ב-1930 בתוך 46 שבועות שכונה מודרנית בת 1,018 יחידות דיור בסגנון באוהאוס, הנקראת אף היא על שמו (Krochseildung).
מאז איחוד גרמניה ב-1990 מנהלים יורשיו של קרוך, בהם צ'רני, עשרות תיקי תביעות לפיצויים בגין נכסים שונים, שהיו בבעלות הסב. מאז הם קיבלו, לפי הערכות, פיצויים בהיקף עשרות מיליוני אירו בגין הרכוש הרב.
קרוך הסב היה זה שרכש את גבעת הולילנד בשטח של מאות דונמים בדרום ירושלים, לאחר שנמלט מגרמניה ב-1938. בראש הגבעה הקים קרוך בתחילת שנות ה-60 את מלון הולילנד, שהתפרסם בזכות דגם ירושלים בימי בית המקדש השני שנבנה עליו, לזכר בנו של קרוך שנפל במלחמת העצמאות.