"כשביימתי את המחזה בתיאטרון חיפה, בשנת 92', תקופת החזרות זכורה לי כהנאה צרופה. הפעם כל יום בחדר החזרות הסתיים בדיכאון קשה", כך אומרת הבמאית נולה צ'לטון בהתייחסות ל"סוף משחק", יצירתו הקלאסית של המחזאי סמואל בקט, שאותה ביימה פעם נוספת והפעם עבור תיאטרון החאן.
"כמה עברנו מאז", מוסיפה צ'לטון, שרק לאחרונה זכתה למופע הוקרה בפסטיבל אישה בתיאטרון חולון לפועלה רב השנים כבמאית וכמורה של כמה מגדולי השחקנים והבמאים בארץ. "בשנת 92' התייחסתי ל'סוף משחק' בתור מחזה פיוטי מרהיב, מהטובים שנכתבו במאה ה-20, אך עדיין מתקיים כמטפורה בעולם דמיוני. תמיד ראיתי בסמואל בקט מחזאי גאון אך גם ניהיליסט וציניקן. היצירה שלו הטילה צל ענק ובעיקר שחור. כשאני רואה עכשיו את 'סוף משחק' השחור על הבמה הולך ומתקרב לשחור של העולם בחוץ. אני מרגישה שסוף המשחק של כולנו מתקרב. מספיק לקרוא עיתונים בבוקר. זה כשלעצמו הופך קשה מיום ליום".
אולי עדיף להפסיק לקרוא.
"אולי, אבל אני כבר מורגלת בזה. אני רוצה לדעת מה קורה, ואז להעדיף שלא ידעתי".
"לחיות זה אינסטינקט"
"סוף משחק" מתרחש כולו בבית מוזנח, תלוש מכל מיקום וזמן מוגדרים. הטקסט של בקט ספק מרמז על שואה שהשמידה את הגזע האנושי, ספק נכתב כולו כמשל על אנשים שקיומם היומיומי עלוב וקשה מנשוא אך הם אינם מסוגלים לאגור כוחות ולשנות את מצבם. ארבעה חיים תחת קורת הגג המחניקה: האם (אריה צ'רנר) העיוור המרותק לכסא גלגלים ורודה ללא רחם בבנו-משרתו קלוב (ניר רון), שאינו מסוגל לשבת ולכן נמצא בתנועה בלתי פוסקת. בשני פחי אשפה בפינת החדר חיים ההורים הקשישים נג (יהויכין פרידלנדר) ונל (עירית פשטן). כולם מתעללים אלה באלה, מייחלים לסוף אך אינם מסוגלים להביא אותו על עצמם, וכך עוברים ימיהם בשגרה שכולה המתנה לסוף המשחק.
"לחיות זה הרי אינסטינקט", אומר אריה צ'רנר המגלם את האם, "אדם, גם כשהוא בתחתית הכי נמוכה, רוצה להמשיך לחיות. גם כשהוא מייחל למות, בפועל הוא יאחז בחיים בציפורניים. עקרונית, אני לעולם לא שופט את הדמויות שאותן אני מגלם. גם ככה זה מחזה קשה, אז להתחיל להגיד לעצמי: 'איזה חרא של בנאדם הוא'? אם החיים הם סרט, 'סוף משחק' מתחיל אחרי שהכותרות בסוף הסרט נגמרות. המשפט הראשון של האם עוסק ברצון לגמור כבר עם כל זה. קשה מאד לחבב דמות שנקודת המוצא שלה היא התחתית, ואז ממנה הוא רק מדרדר".
מצרך נדיר בתיאטרון
"צ'רנר הוא סיבה עיקרית לרצון שלי לביים את המחזה פעם נוספת", אומרת צ'לטון. "ביימתי אותו ב'אדמה קדושה' בתיאטרון החאן לפני שנתיים וחשבתי כבר אז שהוא מתנה לכל במאי. הייתי חייבת לראות אותו ב'סוף משחק' והוא לא אכזב אותי, אבל כל השחקנים עשו עבודה נפלאה. האנסמבל הקבוע של תיאטרון החאן הוא בעיני קבוצה שאין לה אח ורע בכל הנוגע למסירות ולהשקעה. זה מצרך ההופך לנדיר יותר ויותר בתיאטרון המקומי".
צ'רנר: "מבחינתי, נולה היא המתנה. זכרתי את החזרות ל'אדמה קדושה' כחוויה מרתקת וקפצתי על ההזדמנות לעבוד איתה שוב, מה גם שלא בכל יום שחקן מקבל הזדמנות להתמודד עם תפקיד כזה. אנחנו ארבעה על הבמה ומתוכם שניים, אני ועירית פשטן, היינו ב'אדמה קדושה'. ניר ויהויכין באו על תקן 'החדשים' המגלים בפעם הראשונה מה זה לעבוד מול האישה הזו שהיא באמת דינמו אנושי".
צ'לטון: "מיקי גורביץ', הבמאי והמנהל האמנותי של החאן, הוא אולי אחרון הדינוזאורים בתעוזה שלו לתת צ'אנס למחזות כמו 'סוף משחק'. שנינו מודעים לסיכון הכלכלי, אבל לי זה הרי לא באמת נוגע. מיקי הוא זה שבסופו של דבר קיבל את ההחלטה. עוד כשביימתי את 'אדמה קדושה' אמרתי לו: 'יהיו לך עשרים איש באולם בכל הצגה'. הפעם אמרתי: 'יהיו עשרה אנשים בכל הצגה'".
אז למה לעשות את זה?
"כי זה התיאטרון שמעניין אותי. מה שקורה כיום בתיאטרון הרפרטוארי הממוסד מקומם בעיני. אני לא רוצה להיות חלק מזה. כשאני מביימת, המחזה צריך לומר משהו קודם כל עבורי ואז בתקווה גם לקהל. ברוב ההצגות המועלות כיום בארץ ויתרו על האמירה לטובת בידור קליל וחולף. מנהלי התיאטראות חושקים בהצלחה כמו זו של הטלוויזיה, אז הם מעלים מחזות שנראים כמו טלוויזיה על הבמה, ואני גם טלוויזיה כבר לא אוהבת חוץ מסרטי תעודה בערוץ 8. אני חושבת שיש כאן פעילות יפה וחשובה בתחום הסרטים התיעודיים, אבל כדי לשמר את מסורת התיאטרון התיעודי שהקמתי בזמנו אני צריכה כיום ללכת למתנ"סים מרוחקים, לחוגים לתיאטרון באוניברסיטאות, לדור החדש של שחקנים שעדיין מוכן לעסוק בחומרים האלה ביחד איתי. הרי יכולות של שחקן הן פועל יוצא מהחומרים בהם הוא מתנסה על הבמה. תיאטרון שכולו בידורי-מסחרי יוציא מתוכו, בסופו של דבר, גם שחקנים פחות טובים. לא באשמתם, הם פשוט לא מיומנים בהתמודדות עם טקסט ברמה של בקט".
את נשמעת כמעט מיואשת, אבל במהלך החזרות לא הפסקת לצחוק.
"מה לעשות, אני חובבת מושבעת של הומור שחור ואין ספק שלסמואל בקט היה הומור כזה. זה לא אומר שאני לוקחת בקלות ראש מה שקורה סביבי. כאשר הגעתי לישראל, בתחילת שנות ה 60', האמנתי באידיאלים עליהם קמה המדינה הזו. כיום, מקומות כמו קיבוץ שמיר בגליל העליון הוא בעיני אחד המקומות הבודדים שעוד נותרו בהם נשמר משהו שאני יכולה להתייחס אליו כתקווה".
אין מקום בו את רואה פתח להמשך המשחק ולא לסופו?
"אני עובדת כיום עם 300 מדריכי נוער ברחבי הארץ. צעירים עם אידיאלים ואמונה, שעושים עבודת קודש בניסיון להחזיר לחברה בני נוער שהידרדרו לפשע. אם יש לנו תקווה, היא תגיע מצעירים כאלה. לא משום מקום אחר. לא סתם אני מעודדת בכל הזדמנות את הדור הצעיר להיכנס לפוליטיקה. יש לי חברים קרובים שכבר שנים מפגינים במחסומים ושום דבר לא משתנה. אני, את מה שיש לי לומר אני אומרת באמצעות עבודותיי על הבמה. השינוי האמיתי, אם יבוא, יבוא מבני הדור החדש. או שכולנו כבר לא נהיה פה".
"סוף משחק" יועלה לראשונה במוצאי שבת, ה 24 בחודש בתשע בערב, באולם הבית של החאן