השבוע, במסגרת המשך פסטיבל קם-בלאו, צוטטה ענת קם באומרה שהיא חשבה כי "במבחן ההיסטוריה, האנשים שהתריעו על פשעי מלחמה - סולחים להם".
באיזשהו מקום, באמת כואב הלב עליה. ילדה יפה ואינטליגנטית, שאולי פשוט הערכים שלה לא כל-כך הסתדרו נכון. אחרי הכל קל להתבלבל, ואולי בגלל חיבתה ומשיכתה לתחום התקשורת, צמד המילים "פשעי מלחמה" נראה לה כמו משהו שמאוד הרואי לחשוף אותו - עד כדי כך שהתעוורה ולא שמה לב לנזק העצום שהיא עלולה לגרום למדינה שבה היא חיה.
העניין הוא שצמד המילים הזה הפך קצת המוני מדי בשיחות היום-יום שלנו. ולא רק בפה ובדיבור - נדמה שגם המילה הכתובה הפכה למוצר המוני וזול. זול מדי. אם כל שטות הופכת ל"משבר", כל מעידה הופכת ל"שערורייה", וכל כשל הוא "מחדל", אז איך יודעים כשבאמת מתרחשים משבר, שערורייה או מחדל?
באותו אופן, לא כל חריגה מהכללים אפשר לכנות "פשע מלחמה". אנחנו, במו-ידינו, לקחנו את צמד המילים הזה ועשינו בו שימוש יתר. האם התקשורת שלנו, שהרבתה קצת מעבר לדרוש להשתמש במילים הללו, עשתה זאת לצורך הדרמטיזציה, או ההקצנה? אולי רצתה לאזן דעות שנראו לה "ימניות" או מיליטנטיות מדי, ולכן בחרה להגזים? או שהיא בסך-הכל עשתה מאמץ לתפוס את תשומת-לב הקהל הישראלי, שמרוב כלי תקשורת, חדשות, כותרות ואירועים, חושיו הולכים וקהים וסף הגירוי שלו הולך ועולה?
תהיה הסיבה אשר תהיה, נראה כי התוצאה היא שגם הציבור התחיל להשתמש קצת יותר בביטוי הזה, מה שגרם לתקשורת להשתמש בו עוד יותר כי הרף רק המשיך לעלות, וחוזר חלילה.
לאורך שנים, התקשורת נגררה לשימוש יתר במילים דרמטיות וקיצוניות, מה שהלך והחריף ככל שהאינטרנט נכנס עמוק יותר לחיינו. הלהג הבוטה שנהוג בין הטוקבקיסטים רק דרדר את זילות השפה לתהומות חדשים, ומתוך כל אלה, גם המונח "פשע מלחמה" הפך לשגור בפינו כמעט כמו "קוטג' 9%". כזה שלא ממש חושבים לפני שמוציאים אותו מהפה, כי המשמעות שלו אוורירית וקטנה כל-כך.
במדינות אחרות בעולם אולי נוצרה גם זילות מסוימת של השפה, אבל עדיין, קיימת אחריות לגבי מונחים קיצוניים. הזילות אינה קרובה אפילו לעומק הזילות אצלנו. במדינות נאורות, כשאומרים "פשע מלחמה" יש לכך משמעות מאוד עמוקה. זה לא דבר שאומרים בהיסח-הדעת או סתם כדי להעלות את הרייטינג.
לחטוף חייל ובמשך למעלה מ-3 שנים לא לתת לצלב האדום לבקר אותו, ולספק באופן נדיר בלבד הוכחה לכך שהוא בחיים - זה פשע מלחמה. לירות באופן מכוון על אזורים שבה מתגוררת אוכלוסייה אזרחית בלבד במטרה לפגוע באזרחים - זה פשע מלחמה. להפוך ילדי בית-ספר למגינים אנושיים - זה פשע מלחמה.
אבל איכשהו - הפשעים האלה נעלמים להם בתוך ים הפשעים לכאורה של צה"ל. האם זה הגיוני? הרי צה"ל הוא צבא מוסרי ביותר יחסית לצבאות אחרים, כמו זה של ארה"ב בעיראק או באפגניסטן, או זה של רוסיה בצ'צ'ניה, ולמרבה הצער ממש לא חסרות דוגמאות. ובכל זאת, אנחנו איבדנו את חוש המידה, אנחנו לא באמת עוסקים בהשוואות או בהיגיון - ונגררים לשימוש יתר בסיסמאות.
הסכנה בזילות הזו היא איומה. כך שלפחות מהתקשורת, היה מצופה להבחין בין התלהטות מקומית לבין משהו שהוא באמת קיצוני, ולכן דורש גם שימוש במינוח קיצוני.
תראו איזו השפעה היתה לכך על החיילת הצעירה ענת קם - היא גנבה מסמכים סודיים ורגישים מצה"ל, ובאמת ובתמים האמינה שהיא עושה מעשה חכם ואמיץ. אולי זו השלכה של שמגמה בה התקשורת ממהרת כל-כך להגיד "פשעי מלחמה" גם במקומות שלא צריך, ומנגד לא אומרת דבר שיעמיק ערכים של נאמנות למולדת?
וההשפעה אינה עוצרת רק כאן, בפנים. היא זולגת החוצה. איך ייתכן שצה"ל הפך למטרה פופולרית כל כך בכל מה שקשור לאי-שמירה על זכויות אדם, בעוד שסטטיסטית, הוא שומר הרבה יותר על זכויות אדם לעומת צבאות במדינות כמו סין, רוסיה ואפילו ארה"ב? האם יתכן שלנו, בגלל ההתלהטות וזילות המילה שלנו, יש בכך חלק?
במיוחד בתקופה הזו ובמיוחד אצלנו, לא כל דבר ניתן לכנות כפשע מלחמה. צבאות ומלחמות הם לא דברים נקיים. הם בעייתיים ומלאי הרג מעצם הגדרתם. כולנו רוצים שלום, אבל האם נשיג אותו בכך שנסרס לחלוטין את הצבא שלנו?
קצת לא הגיוני לחשוב שנקרב אלינו את השלום אם נגרום למפקדים המצטיינים של צה"ל להיות בגדר פושעים מבוקשים במדינות אירופה. אז אולי בכל זאת כדאי לחשוב פעמיים לפני שמשתמשים בצמד המילים "פשע מלחמה"?