רמי ברכה (48), מנהל-שותף בקרן ההון סיכון "פיטנגו", היה באותו יום גורלי במארס 1983, קצין צנחנים צעיר. מזג-האוויר ביום ששינה את חייו היה קר וקודר. כאילו ניבא את הבאות לקרות לו ולכמה חיילי גדוד 890 של הצנחנים.
"יצאנו לפעילות מבצעית, בעקבות התרעת מחבלים באזור עין-זחלתא", מספר ברכה בראיון אישי ל"גלובס". "האזור הזה היה 'המערב הפרוע'. היה שם הכול מהכול: סורים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, מחבלים, ומכולם צריך היה להיזהר. יצאנו בשני כוחות, בפיקודו של המג"ד בוגי יעלון, לימים הרמטכ"ל ה-17. אני הייתי בכוח השני, המחלץ. הכוח הראשון הבחין בווילה מבודדת וביקש לסרוק אותה. איך שהוא הגיע אליה, חבר שלי קובי גולדנברג והקשר שלו עלו על מוקש. יתר החיילים בכוח היו בטוחים שיורים עליהם והתחיל בלגן שלם. אחד החיילים שרץ לחלץ עלה גם הוא על מוקש. שלושתם איבדו את כף רגלם.
"ואז קראו לנו. ראינו את הפצועים מוטלים בשטח. ראיתי את קובי שוכב מדמם. הלב נקרע לי. התחלנו להיכנס בזהירות לשטח הממוקש, בלי ציוד מתאים לפירוק מוקשים. הלכנו בטור. הייתי השלישי. לפני שהגענו אל הפצועים עקפתי את הסמל שהלך אחרי מפקד הכוח, שרון דוידוביץ'. בדיעבד, זאת הייתה החלטה גורלית. שרון ירד מהטרסה היישר אל הפצועים, ואני שירדתי אחריו עליתי על מוקש.
"האמת, לפני שהנחתי את הרגל על האבן שהסתירה את המוקש, הרגשתי שמשהו לא בסדר. האינטואיציה אמרה לי לא, אבל הלכתי אחרי המפקד. הוא כנראה דרך על האבן בצד שלא הפעיל את המוקש ואני בצד שהפעיל, ושילמתי על זה. עפתי שבעה-שמונה מטרים קדימה, היישר אל תוך שדה המוקשים. שתי הידיים התרסקו לי, וראיתי שאין לי גם כף רגל. הייתי בהכרה מלאה".
"הרגשתי כמו 'באגס באני'"
צלקות הקרב ניכרות היטב בגופו של ברכה עד היום: תותבת ברגל שמאל, תותבת ביד ימין ויד שמאל מוגבלת במידה מסוימת. "הפקתי לקחים ממה שקרה לי ושום דבר לא יכול לעצור אותי היום", הוא אומר בחיוך ענק. "אגב, מאירוע זה הפקתי את אחד הלקחים החשובים ביותר בחיים שלי: אין כמו האינטואיציה שלך", הוא מוסיף. אבל יום הזיכרון לחללי צה"ל מחזיר אותו לימים השחורים ההם של המלחמה, לפעילויות המבצעיות שלאחריה, לשדה המוקשים, לפציעה הקשה ולתקופת השיקום הממושכת בתל-השומר.
*מה עבר עליך בשדה המוקשים?
"תוך שנייה קלטתי שאני נמצא במציאות שונה לגמרי. לפני רגע ריחמתי על קובי ופתאום אני מרחם על עצמי. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. אחרי שראיתי שכל האצבעות ביד ימין עובדות, אמרתי לעצמי שאסור לי לאבד את ההכרה כי אני צריך להגיד לרופא שלא יקטע לי את כף היד, שרק יתקן את החיבור. יד שמאל הייתה נפוחה ותלויה. בשדה המוקשים חשבתי לעצמי, שכמו במשחק דוקים עשיתי מהלך שהטיס את הדוקים לשמיים. לא הזזתי דוק אחד, פוצצתי את האימאימא של הדוקים. זה היה דיכאון".
*אתה זוכר איך חולצת משם?
"בוגי הורה לא להיכנס לשטח הזה כדי לא לסכן עוד חיים. הוא הורה לחובש מנחם פקמן, שגם קיבל על זה צל"ש, ולמ"פ שרון, שכבר היו בתוך השטח ולמזלם לא עלו על מוקש, לטפל בפצועים ולחלצם. כעבור שעה היינו במסוק בדרך לרמב"ם. במסוק איבדתי את ההכרה לסירוגין. מדי פעם הייתי מתעורר מטפטופי הדם של הפצוע ששכב מעליי. ברמב"ם איבדתי את ההכרה לגמרי. הוגדרתי פצוע קשה בשל איבוד הדם. התעוררתי אחרי הניתוח".
*מה הרגשת כשהתעוררת מהניתוח?
"כשהעירו אותי בכיתי. בכיתי הרבה גם אחר-כך. הייתי בן 21, בלי רגל שמאל, בלי יד ימין ועם יד שמאל מוגבלת. זה היה מדכא. הייתי חבוש כולי. חשבתי שנגמרו לי החיים. הרגשתי כמו 'באגס באני' שדרסה אותו משאית. כעסתי מאוד על הרופא בגלל קטיעת היד. התעקשתי שיסביר לי למה היה לו חשוב כל-כך להוריד אותה. הוא אמר לי שאני צריך להגיד תודה שהוא לא הוריד לי גם את השנייה, ושזאת הייתה הדרך להציל את חיי. זה כאב לי מאוד".
*איך התמודדת עם הכאב הפיזי?
"הכאב הפיזי היה עצום. לא יכולתי לנשום מרוב כאב. המורפיום לא עזר. ביקשתי שירדימו אותי. אמרו שאי-אפשר. התחילו לי פנטזיות. באחת מהן ראיתי אביר גדול כמו ב'מונטי פייטון', שבא להוריד לי את הראש. מיד פתחתי את העיניים כדי שהוא ייעלם. בפנטזיה אחרת, זו שהפיחה בי תקווה, ראיתי את עצמי עומד עירום עם גוף יפה, עם כפפה שחורה על יד ימין וגרב שחורה על רגל שמאל. כשהתעוררתי מהחלום החלטתי לעבור למוד של חיים. זהו, נגמרה תקופת האבל ומתחילים החיים".
*מה הזיכרון הראשון שלך מהמלחמה?
"יום אחד ספציפי. קשה מאוד. טנקים סורים ירו עלינו. הרגשנו כמו ברווזים במטווח. גם השמש הייתה חזקה בעיניים. נלחצנו. אבל אז אני שומע בקשר שריונרים ישראלים מדברים ברוגע מטורף, מסבירים אחד לשני איך לטווח בחזרה את היורים. זה נתן לי תחושת גאווה גדולה מאוד. הטנקים הסורים המשיכו לירות לעברנו, הצטופפנו כמה חירניקים בנגמ"ש, וחבר שלי, ירמי, נהרג מרסיסים של פגז".
*איך הרגשת במלחמה השנייה?
"מצד אחד יש את האינסטינקט הלוחמני של גאוות היחידה. אתה סופר את ההרוגים של האויב כמו איזה דביל. מצד שני, כמו שנדב בני בן ה-11 אומר, 'אני לא מבין בשביל מה נלחמים בכלל'. כולנו זמניים פה, בשביל מה המנהיגים שלנו מושכים זמן. יאללה שישיגו שלום".
1982. סיום קורס קציני צנחנים. רמי ברכה מקבל את הדרגות מהרמטכ"ל רפאל איתן
"אתרגל אבל לא אסתגל"
אחרי שלושה שבועות ברמב"ם הועבר ברכה לשמונה חודשי שיקום בתל-השומר. "בהתחלה הייתי ציני. עד שהפגישו אותי עם גשש דרוזי שאיבד את מאור עיניו, את שתי רגליו ואת שתי ידיו. הוא חייך אליי, ואני התביישתי ברחמים העצמיים שלי. השיקום שלי החל כשראיתי שאני מסוגל לעשות מה שאני רוצה. אחת התובנות שלי היא שהכול מתחיל ונגמר בראש, שהחיים זה מה שאתה עושה מהם".
*איך הייתה ההסתגלות לנכות הפיזית?
"בהתחלה אמרתי 'אתרגל אבל לא אסתגל', כי להסתגל זה לוותר על הזהות השלמה שלי. נלחמתי בזה. היתרון היחידי שיש לרמי הבריא על רמי הנכה הוא שהאחרון נושף חזק בעורפו. אני יודע שפספסתי ועליתי על מוקש, אבל אני מאחורי רמי הבריא ומתכוון לרוץ אחריו - בלי רעש, כדי שלא יידע שיש לו יותר כלים להשיג אותי. זאת הייתה המטרה שלי בחיים".
*איך זה בא לידי ביטוי?
"עם האוכל בא התיאבון. לפני הפציעה הייתי טניסאי מקצועי. שיחקתי במכבי ת"א. אחרי הפציעה, התחלתי להיות אגרסיבי עם ספורט. חזרתי לטניס, לחדר הכושר, לסקי, ובחמש השנים האחרונות אני עושה גם 'קייט-סרפינג'".
*קייט-סרפינג הוא ספורט אתגרי.
"בהתחלה לא היה קל. קרה שעפתי והיד נשארה באוויר. יכולתי להיות טוב יותר לו היו לי זוג ידיים ורגליים, אבל הכול אפשרי".
*איך הכרת את אשתך?
"פגשתי אותה ב-1989. לא הייתה לי בעיה לצאת לבר בת"א עם חולצה קצרה שחושפת יד תותבת. גילי, הבעלים של הבר וחבר, אמר לי, 'אתה רואה את הבלונדינית בסוף הבר? היא שואלת עליך'. ולה הוא אמר, 'את רואה את ההוא, הוא שואל עליך'. כך נוצר השידוך. תמי ואני נשואים מ-1992 ומגדלים בנס-ציונה שלושה ילדים: מיכאלה, איליי ונדב".
*יש לא מעט פצועים שמודים כי בזכות הפציעה הם אנשים טובים יותר.
"בשנים האחרונות אני נהנה מעצמי, אולי גם מהפציעה. אם לא הייתי נפצע, היה לי כיף והייתי נהנה מהחיים, אבל בטח לא הייתי הולך לאוני' ודוחף את עצמי קדימה. הייתי עצלן".
"אני אוהב את עצמי"
ברכה לא יודע אם פילוסופיית הניהול שלו בפיטנגו - קרן הון סיכון מהמובילות בישראל, עם הון מנוהל של 1.3 מיליארד דולר - מושפעת מסיפור הפציעה שלו. "אני כבר לא רואה את הנכות הפיזית שלי. אני באמת ובתמים רואה את עצמי כאדם לא מוגבל. אני אוהב את עצמי", הוא אומר. "עם זאת", הוא מסייג, "ייתכן שהפציעה השפיעה עליי בפרופורציות. יש לי פרופורציות בריאות יותר. אם תבוא חברה שהשקענו בה ותגיד לי, 'אל תשאל קרה אסון', אתכונן לרע מכל ואכיל אותו. אבא שלי, שנפטר מהתקף לב קצת אחרי הפציעה שלי, תמיד אמר לי 'העיקר הבריאות'. אחר כך אמר, 'לעזאזל הבריאות, העיקר החיים'. אם דברים לא בסדר, אז מה. הכול זמני. גם החיים. צריך לצחוק וליהנות מכל רגע".
*אמרת שאחד הלקחים הוא להקשיב לאינטואיציה. איך זה בא לביטוי בעסקים?
"פיטנגו רואה כאלף חברות להשקעה בשנה. אולי רק 10-15 מהן יעשו אקזיט. שמי ההיי-טק הישראלי מוארים בפצצות תאורה, אבל הן בעצם מוקשים. ולכן, האינסטינקט הראשון שצריך להיות בתחום הוא של חיה נרדפת. לרוץ כמו צבי, הכי מהר שאפשר מסיטואציה או השקעה לא טובה. לא להיות במקומות שלא רוצים להיות בהם. בכדי לא לפספס אקזיטים טובים בעתיד, יש את האינסטינקט השני: הצייד. האריה. להסתכל על השמיים ולזהות את המטאורים שנופלים מהם. בקיצור, אני מוכן להפסיד כמה חברות טובות מאשר להשקיע בכל חברה שאני רואה. מה שיפה בפיטנגו, שכולנו חושבים אותו דבר".
*מדוע בחרת בלימודי משפטים?
"לפני הפציעה היה לי חלום להיות שושואיסט. לא תכננתי ללמוד. כשהמציאות טפחה על פניי, הלכתי ללמוד משפטים כי זה תחום נחשב, פרקטי ולא מצריך ידע קודם. עשיתי תואר ראשון בארץ ושני בניו-יורק. הייתה לי קריירה קצרה בייצוג חברות ישראליות במשרד עו"ד בוול סטריט. אחר-כך עשיתי תואר שני במינהל עסקים באינסייד. ב-1996 הצטרפתי כשכיר לפיטנגו וב-2000 הפכתי לשותף-מנהל".
*איך קיבלו אותך לפיטנגו בלי ניסיון?
"לראיון עבודה בפיטנגו הגעתי בחליפה ובעניבה אדומה. חמי פרס ורמי קליש אמרו לי שגם הם יודעים להתלבש יפה. לא הבנתי כלום בטכנולוגיה. הייתה לנו כימיה טובה והתקבלתי בגלל הקסם שלי. גם חמי וגם רמי הם אנשים שיודעים את מי הם רוצים לידם, וגם אני. חמי אמר לי, 'אנחנו הולכים לעשות כיף'. וזה התאים גם לאג'נדה שלי. אני לא מקריב את היום בשביל המחר".
*אתה ''נותן עדיפות ליזמים נכי צה"ל או לבוגרי יחידות קרביות?
"לא אתן עדיפות לטייס, ולא אפסול יזם שלא שירת בצבא".
2010. "החיים זה מה שאתה עושה מהם". ברכה עושה קייט-סרפינג