כבת למשפחת יקים, השומרת הכול בפנים, נעמי אשחר בולעת את הרוק כשאני שואלת אותה למה בחרה לתאר את סיפור התמוטטותו של אביה, ד"ר גינטר פרידלנדר, בצורה מאופקת כל-כך. אשחר - שכתבה יחד עם נורית אשכנזי את הספר "אבא טבע" (הוצאת קווים), שמשרטט את הביוגרפיה של פרידלנדר, המייסד הנשכח של טבע - אינה מתמסרת בקלות לתיאורים הדרמטיים. לוקח זמן עד שהיא מרשה לעצמה, במהלך הראיון, לתאר מה הרגישה ברגע שבו קרס אביה לנגד עיניה.
פרידלנדר התמוטט בדצמבר 1968, יום אחרי שראה את מפעל חייו עובר לידיים אחרות; במקרה הזה לידיו של אלי הורביץ, ששימש כנציג חברת אסיא-צרי (מיזוג של שתי חברות, שהוותיקה שבהן נוסדה בירושלים בתחילת המאה ה-20) במכרז לרכישת מניות טבע מידי הבנק לפיתוח התעשייה. יחד עם מניות שרכש מהבנקאי אלפרד פויכטוונגר, ריכז בידיו הורביץ את השליטה בטבע, ופרידלנדר נותר חסר השפעה.
"כשאבא שמע, במהלך דיון בבית המשפט, שהוא וחברו ראובן הכט מממגורות דגון הפסידו במכרז, הוא אמר שמשהו בראש כואב לו", משחזרת אשחר. "למחרת בבית הוא פתאום אמר 'לא טוב לי', ונפל. קיבל שטף דם במוח ושיתוק בפלג הגוף השמאלי. הייתי אז בחודש תשיעי עם תאומים, ולא נעים לי להגיד לך, אבל אני שומעת עד עכשיו את הבכי שלי כשאבי התמוטט ונפל. נשברתי באותו רגע. אבל זהו. לא באתי לסגור חשבונות עכשיו. הספר צריך להישאר עם הכבוד שלו".
- כתבת שהציעו לו להישאר בתפקיד המנכ"ל. זו הייתה הצעה מן הפה אל החוץ?
"ברור. ובכל מקרה, הוא לא רצה שמישהו יכתיב לו מה לעשות במפעל חייו. אבא רצה להקים טבע חדשה. הוא אמר לעו"ד ברוך שוגול, שבא לבקר אצלו, 'יש לי קשרים עם חברות תרופות, שלהן מולקולות חדשות; אתה ואני נקים 'טבע חדשה'. אבל אדם לא יכול להיות תמיד גיבור. שבע השנים עד לפטירתו בגיל 73 היו קשות מאוד. מאדם עובד ונמרץ הוא הלך והסתגר, לא רצה שיראו אותו עם השיתוק. וככל שהתרחק יותר מאנשים, פחות ופחות באו לבקר. הוא הלך עם מקל ונפל הרבה, כי התעקש שלא יעזרו לו. זה לא היה קל לאף אחד".
שנה מאוחר יותר, ב-1976, מיזג אלי הורביץ את אסיא-צרי ואת טבע, ויצר את ענק התעשייה המוכר כיום בשם "טבע תעשיות פרמצבטיות".
רוצה שיהיה בפנתיאון
אשחר, 64, בעלת דוקטורט בחקר המוח מטעם מכון ויצמן למדע, מתמחה בתחום הרגולציה והאיכות של פיתוח תרופות (עוד על הקריירה שלה במסגרת בעמוד הבא). את "אבא טבע" (על משקל 'אימא אדמה') יזמה "כי הרגשתי חובה להחזיר את אבי לפנתיאון האישים שתרמו למדינה. כיום, כל מי שמקים חברה תיכף חושב על האקזיט ועל הכסף שיישאר לו בכיס, אבל אבי באמת פעל מתוך חזון ציוני. הוא עלה מגרמניה, והקים בירושלים ב-1935 מפעל תרופות מכלום. אנשים אמרו לו, השתגעת? הייתה פה שממה, ולהצליח כמוהו בשנים ההן היה דבר ענק, שיכול להוות דוגמה ליזמים ולאנשי תעשייה שרוצים להקים פה משהו מכלום. וישנו גם העיוות ההיסטורי שנוצר ושהספר בא לתקן. מי מעוות את ההיסטוריה? לזה אני לא רוצה להתייחס. זה לא יעשה לי ולספר טוב".
העיוות ההיסטורי הוא נושא רגיש אצל אשחר. כשאני מתארת לה איך בארכיונים מוזכרות המשפחות סלומון, לוין ואלשטיין, שהקימו את אסיא-צרי, כמייסדות טבע, בעוד שמו של פרידלנדר כלל לא מופיע, היא נושכת שפתיים ומסרבת להתמסר. גם כשאני מזכירה לה את הכתרים שקשרו לאלי הורביץ עם פרישתו כמנכ"ל המיתולוגי של הקונצרן וכאיש המזוהה ביותר עם החברה - אשחר שותקת. "טבע זה אלי הורביץ והורביץ זה טבע", נכתב בעיתונים, כאילו פרידלנדר, שייסד וניהל את טבע המקורית, זאת שלפני הקונצרן, במשך 33 שנה, מעולם לא היה. גם נציגת משרד יחסי הציבור של טבע, שאליו אני פונה בהמשך לקבלת תגובה, לא הבינה מי זה הפרידלנדר הזה. "איך קוראים לו שוב, וכמה שנים, את אומרת, הוא עבד בטבע", שואלים שם.
החיבור לנורית אשכנזי בכתיבת הספר נוצר אחרי שאשכנזי נשכרה לכתוב ספר על ההיסטוריה של טבע. "היא הגיעה אליי במקרה במהלך התחקיר", משחזרת אשחר, "כי שמעה עליי ממכרה משותפת. אלי הורביץ נתן לה את העבודה הזאת, אבל גם הפסיק לה אותה אחרי שהגישה את הפרק על חטיבת הכימיה של טבע. תשאלי אותה למה". אשכנזי: "טבע הקפיאו את הפרויקט. אין לזה קשר לסיפורו של פרידלנדר".
אשחר נשמעת, בין השורות, קצת יותר סקפטית. מתברר שבמהדורה המיוחדת שהופקה עבור טבע לאלבום "שישים שנות", הושמט תארו של פרידלנדר כמייסד החברה. "השאירו רק מנכ"ל", קובלת אשחר, "בנימוק שלא היה מקום". ואילו אשכנזי, שכתבה עבור טבע את תולדותיה באותו אלבום, מאשרת את ההשמטה אבל מאמינה כי מדובר "בטעות בשיקול הדעת של איזו פקידה".
לאט-לאט אשחר מפשירה. "רק עכשיו אנחנו מתחילים להיות מוזכרים. בגלל הספר. תשאלי את אלי הורביץ למה זה ככה".
- מעניין לשמוע מה את חושבת. את לא מזכירה את שמו של הורביץ אפילו פעם אחת בספר. הוא ממש נוכח נפקד.
"הוא לא שייך לתמונה. הוא לא שייך לסיפור של אבא שלי. אני זוכרת אותו היטב ליד מיטת אבי, הוא בא בשביל הביזנס, לקנות את חלקו (אחרי שפרידלנדר הפסיד בהתמודדות על השליטה, ח' ש'). למה הוא מונע ממנו את הכבוד כמייסד? אני לא יודעת. טבע, מאז שנות ה-90, מחלקת לחוקרים בכל שנתיים פרס מצטיינים על עבודתם המדעית, שנקרא פרס מייסדי טבע. אבי אף פעם לא היה ברשימת המייסדים שעל-שמם ניתנים הפרסים; ולפני שנתיים וחצי, כשהפרס חולק לראשונה באקדמיה הלאומית למדעים בירושלים, שלחו לי אנשים את ההזמנה שממנה נעדר שמו, ואמרו לי שהגיע הזמן שאעשה משהו.
"היה לי מאוד קשה. בפעם הראשונה אחרי 41 שנה הרמתי טלפון לטבע ואמרתי לאישה שחתומה על ההזמנה, 'אני חושבת שיש כאן טעות; שכחתם מישהו'. היא הפנתה אותי להורביץ. אמרתי לו, 'אם תכתוב פרס קונצרן טבע, אין לי מה להגיד. אבל פרס מייסדי קונצרן טבע? המייסד של טבע כטבע היה איש אחד ויחיד, ואותו משום מה אתם כל השנים לא מזכירים. כשאיחדת את אסיא-צרי וטבע ב-1976 קראת לתשלובת בשם טבע, השם שאבי המציא ושהיה בעל מוניטין גלובלי אדיר. השתמשתם כל השנים בלוגו שאבי צייר בעשר אצבעותיו. למה אתם מתנהגים כך?".
- ומה הוא ענה?
"שיש לטבע מפעלים בהונגריה וגם אותם הוא לא מזכיר, ושהוא מוכן להזכיר את אבי בנאום שלו, ולהציע לחברי הדירקטוריון שבעוד שנתיים, בטקס הבא, יינתן פרס גם עם השם של גינטר פרידלנדר".
- אפשר לחשוב שהדירקטוריון יתנגד להצעתו.
אשחר מבליעה חיוך. "חברים הכריחו אותי לבוא לטקס, והורביץ הזכיר בנאום את אבי. בסוף הטקס הודיתי לו ואמרתי שאני מקווה שבעוד שנתיים יהיה פרס על-שם אבי, והוא השיב, 'זה מאוד קשה, אני לא יודע אם הדירקטוריון יסכים'. אמרתי לו, 'כשיש רצון, יש דרך".
- מה היה אכפת להורביץ לכבד את אביך כמייסד, הרי יש לו קרדיט כל-כך גדול כתעשיין. זה רק היה מציג אותו כנדיב יותר.
"יש לי הרבה הערכה למה שהורביץ עשה בטבע ולאיך שהצעיד אותה קדימה, ואני גם כותבת על זה בספר. למה הוא בחר לנהוג כך, אני לא יודעת. אחרי גיל 3 קשה לשנות אנשים".
ידיד של אשחר, שמצטרף לשיחה, מתרגז מהגישה של אשחר. הוא קושר בין התנהגותו של הורביץ לבין רגשי האשם שחשו באסיא-צרי לנוכח התמוטטותו של פרידלנדר סמוך להפסד במכרז. אשחר מסרבת להצטרף להערכות האלה. "שמעתי את ההשערות האלה. זה לא נכון וזה גם לא משנה. בנובמבר האחרון ניתן פרס על-שם אבא, אחרי שהתקשרו אליי קודם לשאול איך כותבים את שמו בעברית. באתי לטקס, לחצתי את ידו של הורביץ, שנראה אז עדיין בשיא כוחו, ואמרתי לו שמחכה לו במשרד עותק של הספר. הוא אמר, 'יופי, אני אקרא אותו'. לי בכל אופן נסגר מעגל. מלבד הספר, יש מקום אחד שבו הצלחתי להנציח את אבא, וזה במוזיאון היקים בתפן. אמרתי להורביץ, מאוד יפה שם, תיגש לראות".
מטבע נמסר בתגובה: "טבע מוקירה ומכבדת את כל האנשים הטובים שתרמו לבנייתה. מעבר לכך, אין בכוונתנו להיכנס לנושאים אישיים".
הסתובב בין בתי המרקחת
טבע בעידן פרידלנדר, כפי שהיא משתקפת מעיניה של אשחר, הייתה מפעל של רוקח עם חזון. לא במקרה מופיע פרידלנדר על כריכת הספר כשהוא לבוש חלוק שנקרע במהלך עבודתו עם חומצות, ולא בחליפת מנהלים.
פרידלנדר למד רוקחות בעקבות דודיו מקס ואלזה קובר, שהיו בעלי בית מרקחת בגרמניה. בהשראת פגישה עם ד"ר חיים ויצמן, לימים נשיא המדינה הראשון, החליט לנצל את הידע שיצבור בלימודיו כדי להשתלב בתעשייה הציונית ולהקים בפלסטינה-א"י תעשיית תרופות שתתבסס על חומרים וצמחים מהארץ. הבחירה בירושלים להקמת המפעל התבססה בעיקר על מזג האוויר הנוח, בימים שבהם אמצעי הקירור לא היו מתקדמים כל-כך כמו היום. פיתוח התרופות נעשה בשיתוף עם מכון ויצמן ועם בתי החולים המקומיים.
פרידלנדר בנה את טבע על מגרש ריק בשכונת בית וגן הירושלמית, במקום שלימים יהפוך לרחוב עוזיאל. מכונות הייצור הובאו מגרמניה, ולדוברי גרמנית הייתה עדיפות בקבלה לעבודה, אבל גם משפחות עולים ממדינות אחרות השתלבו בהצלחה. אשתו הראשונה שרלוטה עסקה בתפקידי מזכירות, ואף עיצבה את הלוגו שהורכב משילוב של ט' ו-T ויצר צורה של פרח.
"הספר בא להראות איך מקימים מפעל בתקופה של ראשית המדינה", מסבירה אשחר. "אבא תמיד סיפר איך בתקופת המנדט, הוא חמק בלילות ממחסומים שהציבו הבריטים, כדי להגיע מהבית בבית הכרם למפעל. הבריטים כמעט הרגו אותו, והוא המשיך".
פרידלנדר ניצל את אספלט ים המלח לייצור תכשירים רפואיים שהיו טובים נגד פסוריאזיס וארס של נחשים. "הקיבוצניקים מעין גדי משו גושי אספלט ענקיים במשקל של טונה ויותר מהים, והיו מוכרים אותם לאבא", מספרת אשחר. "בשלב מסוים הם העלו את המחיר וחששו שאבא לא יסכים לשלם, אבל הוא אמר, 'אני לוקח את זה בכמה שתרצו. האספלט הזה יותר יקר מנפט ומזהב, הוא מרפא כל דבר".
ההון הבסיסי שעמד לרשות פרידלנדר להקמת המפעל היה 4,900 ליש"ט. מי שסייעה לו כלכלית להקים את המפעל הייתה דודתו אלזה קובר. אותה היד שמימנה את לימודיו ותמכה בו כספית כדי שיגשים את חלומו, היא גם זו שלקחה כעבור שנים. קובר מכרה בסתר, כנראה באמצע שנות ה-60, את חלקה בבעלות לבנק לפיתוח התעשייה, מהלך שסימן את תחילת אובדן השליטה של פרידלנדר בטבע. היקף המניות שנמכרו לבנק עמד כנראה על כ-%33, ובשילוב מניות שהחזיקו גורמים חיצוניים הספיק ליצירת גרעין שליטה. באותה תקופה עבדו בחברה כמאתיים עובדים.
אשכנזי, שאחראית על התחקיר ועל כתיבת הספר, מספרת שקובר "נותרה בגדר אניגמה. לא ברור למה היא מכרה את המניות. אחרי שהספר פורסם, סיפר לי מישהו ששמע מריבה קשה בין פרידלנדר לבינה במהלך לגימת הקפה של אחר הצהריים. לאחריה כנראה החליטה לעשות את הצעד ולמכור את המניות. לא ידוע מה נאמר באותה שיחה. היא הייתה אישה נוקשה, שחרצה את גורלו של פרידלנדר פעמיים. גם הסכסוך בין פרידלנדר לפויכטוונגר, שהוביל את הבנקאי השוויצרי למכור את מניותיו, לא ברור. כשפניתי לחתנו של פויכטוונגר הוא ביקש ממני 'לעזוב את המתים"".
גם פרידלנדר לא היה בדיוק איש קל. "פעמים רבות היה רגזן, כעסן, חסר סבלנות וחסכן קיצוני", כותבת אשחר בהקדמה לספר. "אבל בה בעת אבהי מאוד כלפי עובדיו. לא קל היה לשמוע את הסיפורים על אופיו הקשה מאנשים שהכירו אותו ועבדו עמו. חוויתי את תכונותיו אלה גם בבית: המשמעת הקפדנית, הדאגנות, והאיסורים להשתתף בפעילויות חברתיות של בני גילי שנמשכו אחרי שמונה בערב".
מבחן פרידלנדר לבחירת עובדים התבסס על התבוננותו בכפות הידיים שלהם. "הוא חיפש ידיים עובדות וזריזות, לא עדינות", מספרת אשחר. "היה לו מוסר עבודה יקי שהתאפיין בדרישה לעבודה קשה, בדייקנות ובחתירה למצוינות, כשבמקביל דאג גם להשכלה רחבה ולחינוך לעובדים. אבא העניק ספרי אמנות של רודן או רמברנדט לעובדים המצטיינים. שלח עובדים ללימודים וטיפח מאוד אנשים בעלי פוטנציאל שהראו נכונות לעבוד קשה.
"נכון שהיו עובדים שפחדו ממנו ולא אהבו לעבוד איתו. הוא לא היה טלית שכולה תכלת, ושמעתי סיפורים על כך שהיה עובר במפעל, וכולם היו משתתקים. אבל גם היום זה ככה במקומות עבודה. הבוס מגיע וכולם סוגרים את האינטרנט ומפסיקים טלפונים. בניגוד לאמי, שהייתה אישה לוגית וקרה, אבא היה מאוד רגיש ולא קר בכלל; הוא סנתז את האופטלגין במקום לקנות אותו מסונתז כמו שנעשה אחריו, כדי שתהיה עבודה לכימאי, גם אם זה אומר שהוא מרוויח שתי לירות פחות.
"את הסטאז' שלי ברוקחות עשיתי במעבדה האנליטית בטבע. הייתה שם רוקחת שעלתה מרומניה, והיא תמיד אמרה, 'פה זה כמו משפחה. כשטבע עברה לאלי הורביץ, היא אמרה 'הלכה המשפחה'".
- את מאמינה שאביך היה מגיע לאותם הישגים שאליהם הגיעה טבע בראשות הורביץ? אולי גינטר פרידלנדר התאים לתקופה שלו, אבל לא היה הופך את טבע לענקית של מיזוגים ושל רכישות?
"אי-אפשר לדעת. בתקופה ההיא אף אחד לא יצא לבורסה, והוא יצא להנפקה. אנשים אומרים לי, תראי מה הורביץ עשה מטבע; ואני אומרת בוודאי, זה יפה מאוד. אני שמחה שהחברה מצליחה והשם טבע נישא בפי כול. אבל צריך לשפוט את מה שאבא עשה בכלים שהיו אז.
"אבי ייצא לכל העולם. היו לו קשרים עם השאה הפרסי. הוא הביא לטבע רוקח מטוניס. נסע לצ'כיה כשאף אחד עוד לא נסע לצ'כיה. נסע להודו בהקשר של גלולות למניעת היריון. הוא הלך עם התרופות בשקיות לבתי מרקחת ולבתי חולים, אבל נהג לומר שפעם עוד יטיסו את התרופות במטוסים. אני זוכרת איך חילקנו את התרופות במלחמת ששת הימים. הוא אמר שצריך לעבוד יום ולילה בשביל הפצועים. שנה וחצי אחרי זה הוא כבר היה מחוץ לעניינים".
- לאור הציונות של אביך, את רואה משמעות כלשהי במינויו של פיליפ פרוסט, היושב ראש האמריקאי?
"זה חלק מהגלובליזציה. לטבע היום יש מעל שלושים אלף עובדים ברחבי העולם, רק חמישית מהם בארץ. אני לא יכולה לכנות אותה יותר חברה ישראלית. טבע היא חברה בינלאומית. זה טרנד היום. אני רק מקווה שהיא תישאר פה".
יועדה למפעל
אשחר, בתו היחידה של פרידלנדר מנישואיו השניים ליוהנה זינגר (יש לה שלושה חצאי אחים), למדה להכיר מחדש את אביה באמצעות התחקיר על הספר. "אני בוגרת בית הספר לרוקחות, ולא ידעתי שאבי הקים את בית הספר ועוד כיהן כיו"ר צוות ההקמה. רק אחרי שאמי נפטרה, מצאתי בביתה פרוטוקולים שליוו את ההקמה ותיארו את המעורבות שלו. היה חשוב לו שילמדו דברים פרקטיים שדרושים לעבודה במעבדה, והוא נאבק מאוד להגדלת התקציב. כנראה לא סיפר לי, כדי שלא אחוש באיזו פרוטקציה. היקים יודעים לשמור סודות. הנה עוד דוגמה: רק בגיל 82, במטוס בדרך לברלין, אימא סיפרה לי שהייתה מזכירתו של יואכים ריבנטרופ (מראשי המשטר הנאצי) כשניהל בית ממכר לאלכוהול ולשמפניה, לפני שהצטרף להיטלר. כמעט התעלפתי באווירון".
אשחר מציינת בספר כי פרידלנדר לא הכשיר יורש, אבל בראיון היא מעריכה שאביה ייעד אותה להחליף אותו בבוא העת. "אני היחידה שהמשיכה בתחום הרוקחות, אבל מאחר שקיבלתי את תעודת הרוקחות רק ב-1968, כשכבר החלה ההשתלטות על המניות, זה לא היה אקטואלי. אני בטוחה שאבא רצה שאקח את המפעל; היו לו ציפיות גדולות ממני, והוא מאוד אהב אותי. רותי ביקסון, אחותי, היא כימאית והרבה יותר מוכשרת ממני, אבל לא עובדת בתחום מאז שנולדו לה ילדים: דוד, ששינה את שם משפחתו לשלו, הוא ארכיטקט שגר באנגליה; ויורם זינגר, אחי מצד אמי, שגם לה היו אלה נישואים שניים, הוא מהנדס ייצור.
"יורם תכנן מבפנים את המפעל של טבע בהר חוצבים. הוא ראה בזה את פרויקט הדגל שלו, ונשאר גם כשטבע החליפה ידיים. אבא קנה את הקרקע, אבל המקום נחנך כשהוא כבר היה משותק, והוא לא בא לפתיחה".
- שקלת פעם לעבוד בטבע? היא תופסת נפח גדול בתעשיית הפרמצבטיקה הישראלית.
"מעולם לא, על אף שאני קונה מוצרים שלה בלי בעיה".
- הגאווה ותחושת ההזדהות העמוקה עם אבא שלך היו קיימות גם לפני שהתמוטט?
"ברור שבתור ילדה מרדתי בתרבות היקית שההורים ניסו להנחיל לי. לקחו אותי לאופרות מגיל 3, ובגיל 14 הייתי בסיור מוזיאונים ברחבי אירופה ושנאתי את זה נורא. התביישתי לדבר גרמנית ברחוב, ולא אהבתי שההורים שלי באים למסיבות כיתה. היום זה מקובל ללדת אחרי גיל 40, אבל אז ההורים שלי נראו לי נורא זקנים. אני בת 64; בגיל 60 עליתי את הר קניה ובגיל 61 את הקילימנג'רו. בספטמבר הייתי בהימלאיה ההודית ובדצמבר בטרק בירדן. אני 'מטרקת' בארץ עם שתי קבוצות שונות בכל חודש, ולא מחשיבה את עצמי לזקנה. אבל אבא שלי עם הקרחת נראה לי זקן".
- מה מהיקיות בכל זאת נשאר בך?
"תמיד דרשתי הרבה מהעובדים שלי, אבל גם מעצמי. אני לא עושה שום דבר חפיף, והספר הזה הוא דוגמה לכך. לא תאמיני כמה עלה לי להוציא אותו - 150 אלף שקל. הקפצתי את המחיר ב-50 אלף שקל כדי שהעיצוב ייעשה כמו שחשבתי שנכון. בינתיים קשה להשיג אותו בחנויות ואפשר לפנות אליי, להוצאת פרובוק ולפרסום רמת השרון".
- עם הוצאות כאלה והפצה כזאת, את לא מצפה להרוויח.
"לא, זה בא כדי להציג מורשת. בית הספר לרוקחות קנו ממני עותקים לפסח ונורא שמחתי. משרד השקעות בהרצליה ביקש חבילת ספרים, וגם בנק צרפתי. אם יש סיכוי שטבע תזמין ממני עותקים? הלוואי. הייתי מתה שזה יקרה".