א.
לפני משהו כמו שבוע וחצי תלינו אני והילדים, בטקס רב רושם, את דגל ישראל על המרפסת. בכל שנה אני עושה את זה (וכותב על זה, כמו על הרבה מהדברים שאני עושה), אבל השנה זו הפעם ראשונה עם הילדים. במאמר מוסגר: מצחיק, השבוע הלכתי איתם ברחוב ופגשתי חברה מפעם. אלה הילדים שלך, שאלה, כל-כך קטנים. לפי כמה שאתה כותב עליהם הייתי בטוחה שהם מינימום בני 6.
בקיצור, היה מאוד חגיגי. "הדגל שלי", הם קוראים בהתרגשות בכל פעם שהם רואים אחד כזה תלוי, והם רואים אחד כזה תלוי כל הזמן ובכל מקום, בלי עין הרע. "זה דגל המדינה, אבא, כחול ולבן", הם מכריזים בהתלהבות, או אם לנקוט את לשונו של הטופלה טוטוריטו הקטן שגדל אצלי בבית: זה דדל המדינה, אבא, תכול ולבן.
אני שמח מאוד על פרץ הפטריוטיות הזה. למי תודה ולמי ברכה? בטח לא לי. כל הקרדיט למטפלות של ויצ"ו. אני רק משת"פ.
יום העצמאות חלף עבר לו בינתיים, אם כי נכון לשעת כתיבת שורות אלה טרם נכנס אפילו יום הזיכרון. אני מקווה שהוא יעבור/עבר בשלום ושכולם כבר עיכלו את כמויות הבשר הבלתי נתפסות שאנחנו מקריבים לתפארת מדינת ישראל. זו הנכבה האמיתית, חברות וחברים, הנכבה של הבקר ושל הצאן.
על כל פנים, הדדל שלנו, תכול ולבן, יישאר תלוי על המרפסת לפחות עד יום ירושלים, כמו שלמדתי בבית הוריי, אי-שם בפתח-תקווה הרחוקה והסמויה מן העין. זאת על אף שיום ירושלים לא אומר לי דבר וחצי דבר באופן אישי. כילד, חניך תנועת הנוער בני-עקיבא, אני אמנם זוכר לטובה את התהלוכה הגדולה סביב החומות, אבל היום, מהו יום ירושלים ומהי ירושלים? בית"ר, שיח ג'ראח והולילנד. אלימות, גזענות, רוע ושחיתות, שלא לדבר על העוני.
ב.
אז נכון שיום העצמאות עבר וככל הנראה נשכח ונדחק לקרן הזווית של הזיכרון - אלא אם כן קרה משהו, ואני מקווה מאוד שלא - עד השנה הבאה; ועדיין, תנו לי עוד כמה משפטים בעניין הזה.
אז באחד מאותם ערבים של טרום חג ישבתי על הבר עם חבר והשווצתי לו באהבת המולדת של ילדיי. החבר, שכמו רבים מחבריי משתייך למה שיכול בקלות להיקרא שמאל הזוי (כלומר, מה שעד לפני מספר שנים יכול היה בקלות להיקרא מרכז המפה הפוליטית), די הזדעזע מהסיפור שלי. מה אתה עושה לילדים האלה, שאל, נוטע בראשם רעיונות לאומניים מסוכנים, דופק אותם כמו שדפקו אותך. מה זה דגל, שאל, חתיכת בד ותו לא, ובכלל - מה טיבה ומה פשרה של ההיקשרות הזו לסמלים. מה יהיה הצעד הבא, שאל, להסביר להם שאנחנו יותר טובים מאחרים? ואם כך, שצריך להילחם בהם ולהשמיד אותם? לא הגיע הזמן להתנתק מכל זה?
סלח לי חבר, אמרתי לו, אבל בחיי שלא יכולתי להסכים אתך פחות. סמלים זה טוב, ומאיפה שלא תסובב את זה - כאן הוא ביתנו. הפטריוטיות היא מפלטו של הנבל, הרעים חברי בקולו, תחת כנפיה מתאפשרים הגרועים שבפשעים.
זה די נכון, אמרתי לו, ודווקא בגלל זה עלינו להיות עוד יותר פטריוטים ולהפקיע את הרגש הבסיסי, היפה והנכון הזה מידיהם של כל אותם נבלים שעשו בו כבשלהם יותר מדי שנים.
הבט, אמרתי לו: פטריוטיות עבורי היא קצת כמו חופש הדיבור - אני מוכן לקחת את הסיכון ולסבול את העובדה שבצלה מסתתרים כמה אידיוטים. זה מספיק חשוב בשביל לא לוותר על זה. זה הדדל שלי וזו המדינה שלי לא פחות - ובעיניי הרבה יותר - מאשר הוא דגלם והיא מדינתם של קיצוני הימין, ההולכים ומתרבים.
אז על אף שעבר יום העצמאות ואיתו תמה עונת הרחצה הרשמית של הפטריוטיות, ועל אף שלא הכי קל להיות פטריוט ישראלי עם כל מה שקורה מסביב, הרי שאת הדברים האלה שווה לחזור ולומר. וחוץ מזה, להיות פטריוט כשקל כל אחד יכול. אני בטוח שקל יותר להיות פטריוט במדינה כמו דנמרק.
אבל בוא נראה אותך פטריוט כשמסביב הומה הסער, והגועל והשיח הציבורי עולים על גדותיהם כמו ביוב סתום בשירותים של תחנת רכבת בניו דלהי, והארץ כולה מלאה צחנת שחיתות ולאומנות מקולקלת, רקובה, ופערים חברתיים בלתי נתפסים ובלתי מוסריים לפי כל קנה-מידה. בוא נראה אותך עכשיו.
כי אין לנו ארץ נהדרת, בואו נודה בזה.
ג.
השיחה הזו עם החבר שלי הזכירה לי את פרשת "השמאל הלאומי", שבינתיים נשכחה מכל לב, שהרי תחת שמש ארץ ישראל נרקבות פרשיות חדשות ומכלות את עצמן אחרי לא יותר משבוע, וזה במקרה הטוב. ואם לא השמש, הרי שפרשיות חדשות, חמורות הרבה יותר, והן הרי הולכות ומחמירות כל הזמן, מכסות ומשכיחות את שהיה.
אולי אתם זוכרים: המניפסט של שמואל הספרי ואלדד יניב הורד מהמדפים של צומת ספרים אחרי לחץ של הימין. באופן אישי, אני מאמין שמדובר בספין שמטרתו קידום מכירות (של דבר המחולק חינם). ועדיין.
קראתי את המניספט. לא אהבתי את שפתו האלימה, רצופת ההשמצות, הקללות והגידופים כלפי כל מי שלא חושב בדיוק, אבל בדיוק, כמו שני מחבריו. בשצף-קצף הם מתנפלים על כולם, הימין והשמאל והדתיים והמשתמטים והפלסטינים והפוליטיקאים והשלום ומי ומה לא. כולם חוטפים, ובגדול.
אני לא אוהב לקרוא אנשים שנותנים לך את התחושה שהשמש זורחת להם מהתחת. אבל בסופו של דבר, או ליתר דיוק בבסיסו של דבר, אני מסכים לגמרי עם הרעיון של המניפסט, עם הניסיון להפקיע את הבלעדיות על הרגשות הפטריוטיים מידיו של הימין. מגוחך שדבר כזה הוא לא מובן מאליו.
ד.
כמה ימים אחרי שנתלה הדדל ראיתי שיונה חרבנה עליו. אומרים שזה מביא מזל. אני מקווה שזה יביא מזל גם למדינה. אפילו שלא מזל היא צריכה; מה שהיא צריכה זה שכל ישר ולב אמיץ.
נהוג לומר שהמדינה צריכה מנהיג, אבל זו טעות. שבענו מנהיגים. אלוהים עדנו שהם רק הולכים ומידרדרים. לא. רק לא עוד מנהיג. מה שאנחנו צריכים זה את הדבר המכונה חוכמת ההמון.
ה.
ומהקטן אל הגדול. שלשום (ה') ציינו ברחבי העולם את "יום כדור הארץ", שמטרתו העלאת המודעות להתחממות כדור הארץ ולאיכות הסביבה. הרי, עם כל הכבוד לדדל שלנו ולפטריוטיות וכל זה, לפני שאנחנו ישראלים אנחנו בני אדם, ולפני שאנחנו תושביה של מדינת ישראל אנחנו תושבי כדור הארץ, והדרך שבה אנחנו נוהגים, כמין, במשאבים המוגבלים של הכדור-הקן שלנו היא די מחפירה, חייבים להודות, וזה מבלי להיכנס לוויכוח על התחממות כדור הארץ כן או לא (ברור שכן, וברור שבגללנו).
ברור לכל שאם היינו מפנים רק 5% - עזבו 5%, יספיקו גם 0.5% - מהלהט ומהאנרגיות שאנחנו מקדישים למלחמות הקטנות שלנו על פיסת אדמה כזו או אחרת אל עבר העולם כולו, הכל יכול היה להיראות הרבה יותר טוב.
יום כדור הארץ הפך, בטח בישראל, ל"שעת כדור הארץ", שבה מכבים כמה אורות וחוסכים קצת חשמל. זו התחלה נחמדה ומחווה חביבה, אני לא אומר שלא. אבל זה רחוק, כל-כך רחוק, מלהספיק.
ו.
אז אפרד מכם השבוע במילותיו היפות של מזכ"ל האו"ם בשנת 1971, מאהא תראי סיתואות'אנט הבורמזי: "הלוואי שיהיו ימי כדור הארץ רק שמחים ושלווים, כמו גם עתידה של ספינת החלל ארץ כשהיא ממשיכה לרחף בחלל הקפוא יחד עם מטענה החמים והשביר: יצורים חיים".
הרהור
פטריוטיות עבורי היא כמו חופש הדיבור: אני מוכן לקחת את הסיכון שבצלה מסתתרים כמה אידיוטים