מועצת העיתונות התייצבה בגאווה מאחורי אורי בלאו, או לשיטתה מאחורי העיתונאים הישראלים כולם. בדיוק כמו שורה ארוכה של עיתונאים בכירים ועתירי זכויות לפניה, קראה בשבוע שעבר המועצה שלא להגיש כתב אישום נגד עיתונאי המחזיק במסמך סודי. אף מילה על ענת קם.
בעוד שמועצת העיתונות רואה עצמה כמי שמגינה בחירוף-נפש על העיתונאי, היא שוכחת לגבות את מי שבאמת ראוי להערכה - המקור שלו. עיתונאי שפועל במדינת ישראל, ולמעשה בכל מקום בעולם, יודע כי הוא פועל תחת סכנה של העמדה פלילית לדין. זהו מחיר שכל אדם שבוחר במקצוע צריך להיות מוכן לשלם בכדי להביא את האמת המוחלטת לקוראיו.
המקורות, לעומתם, לא תמיד יודעים זאת. הם לא נטלו על עצמם את עול המקצוע, ובכל זאת אין ספור המקורות - בין אם הם אישים מרכזיים או פקידות לשכה - מהווים את עורק החיים המרכזי של העיתונות החופשית. כל שהאנשים הללו מבקשים הוא רק את פרסום הסיפור ואת הדיסקרטיות סביב זהותם.
האנשים החשובים שבמועצת העיתונות שכחו זאת ביום חמישי שעבר, ונראה שגם עיתון "הארץ" שכח זאת. מרגע שקם נעצרה והודתה - הסתיים השימוש בה. איש בעיתונות יפת-הנפש לא מבקש ממערכת הביטחון לחוס עליה.
המסמכים כבר הועברו, והכותרת כבר הדהדה. יש בעיתונות אולי מי שחש כי "הפרשה הביטחונית" מחזקת אותו, אולם כבר עכשיו נופלת הכותרת הבאה, וככל שעובר הזמן מתבטלות עוד שיחות אנונימיות, והדיסק שמכיל את הסערה הבאה נמחק לאטו.