מיליארד כפתורי Like הציפו את האינטרנט בסוף השבוע. ה-Like, למי שלא יודע, מאפשר למשתמש פייסבוק להמליץ על אייטם ולראות על מה המליצו חבריו. עד עכשיו כל זה קרה בתוך פייסבוק.
מעכשיו זה יוצא החוצה, וכפתור קטן יופיע ליד התוכן באתרים כמו CNN, "ניו-יורק טיימס" או נענע10 אצלנו. האתרים, מצידם, יוכלו להציג מידע על משתמשי פייסבוק, ולא פחות חשוב - לאסוף את המידע הזה לצורכיהם ולהשתמש בו כרצונם ובתנאים שלהם. עד עכשיו, אתרי צד שלישי היו מחוייבים למחוק את המידע הזה אחרי 24 שעות. לא עוד.
מדובר בגן-עדן למפרסמים, אין צורך אפילו להסביר למה: מטרת כל מפרסם ופרסומאי היא לדעת מה אתה רוצה. עכשיו הם יודעים בדיוק, כי את/ה אמרת להם מרצונך החופשי, וגם נתת להם את המקום בו אתה גר, פרטים רבים עלייך (גיל, סטטוס ועוד), ואז הוספת את שמות כל חבריך.
זה כמובן סיוט מבחינת פרטיות המשתמש. אבל אם יש דבר אחד שלמדתי בכל שנות הכתיבה על הרשת זה שכאשר מזכירים "פרטיות", כולם עושים פרצוף חשוב, מהנהנים, מעלים על נס את חשיבות ה"פרטיות" - ובאותה עשירית שנייה מפסיקים להקשיב ואוטמים את מוחם.
בן אדם יכול להיחנק מעצבים כשמישהו חותך אותו בכביש ולהתפוצץ כשאיזה שמאלנית מעלה פוסט לבלוג הנחבא שלה. דברים קטנים גוררים תגובות גדולות. אבל כשרשויות, חברות מסחריות, ספקיות התקשורת ולמעשה כל מי שמקיף אותו אוסף עליו את כל הפרטים שרק אפשר וסוחר בזה עם כל מי שרק אפשר - הוא מחריש כדג ומכופף את הראש. בכל זאת, זה טוב למפרסמים.
מנכ"ל פייסבוק, מארק צוקרברג, לא התבייש ואמר שהפרטיות מתה. זה נכון, לצערנו. אבל למה היא מתה? היא לא מתה רק בגלל הרשויות והחברות וכל חורשי רעתנו הם אשמים, זה ברור.
אבל לא פחות מכך, הפרטיות מתה בגלל שאנחנו, גולשי האינטרנט, משתמשי האשראי, דברני הסלולרי, אזרחי המדינה, לא עשינו שום דבר אמיתי על-מנת למנוע את זה. אף פעם. נתנו להם הכל, ותמיד אפשר לסמוך עליהם שייקחו את הכל.
רוב האנשים אפילו לא טורחים לבדוק את הגדרות הפרטיות בחשבון הפייסבוק (או הג'ימייל, או כל דבר אחר) שלהם. הם פשוט מקבלים את זה כמו שזה. יותר משהשוחט רוצה לשחוט - והו, כמה שהוא רוצה - מוכרחים להודות שהעגל גם הוא די משתוקק שישחטו אותו.
אז עכשיו יתכבד לו כבוד העגל, ילחץ like כמו פראייר ויחכה שיזרימו אליו פרסומות מותאמות אישית, איך לא, לתחומי העניין שלו. אין לו את מי להאשים מלבד את עצמו.