ח"כ שלי יחימוביץ' סבורה שיש להגביל את שכר הבכירים בישראל, מה שאינו מפליא: יש לה דעות פסבדו-סוציאליסטיות ואת המערכת הכלכלית היא לא לגמרי מבינה. מה שלכאורה הרבה יותר מפליא הוא שלפחות על-פי המדווח, גם נגיד בנק ישראל סבור שיש להגביל את שכר מנהלי הבנקים.
הביטוי "לכאורה" אינו נכתב כלאחר יד, שהרי זהו אותו הנגיד שתמך בפיקוח על עמלות הבנקים, שהבטיח כי לא תהיה ביניהם תחרות (כשמטילים מחירי מקסימום, כולם יימצאו במקסימום הזה). כלומר, מערכת העקרונות הכלכליים של הנגיד כלל אינה ברורה.
המפליא ביותר הוא שראש הממשלה, שעקרונותיו הכלכליים דווקא ברורים, ושמבין דבר או שניים בנושא הכלכלי, מתכוון עתה להביא להקים ועדת בדיקה לנושא הגבלת השכר. זו טעות: רוב הסיכויים הם שוועדת בדיקה לא תמליץ לא לעשות מאומה. ועדה, כל ועדה, מרגישה כורח "לעשות משהו".
מה צודק יותר?
ועתה לעצם העניין. קודם כול, קצת חשבונאות שאולי תפתיע את ח"כ יחימוביץ'. נניח שאכן יקוצץ שכרו של, נניח, מנכ"ל בנק הפועלים. קיימת בהחלט אפשרות, שהחיסכון בשכרו לא יהפוך לתוספות שכר לעובדים אחרים בבנק. המשמעות היא שרווחי הבנק יגדלו בסכום הקיצוץ בשכר המנכ"ל.
הצעד הבא הוא הגדלת הדיבידנד בסכום הזה, דהיינו, הגדלת הסכום שתקבל שרי אריסון כבעלת גרעין השליטה בבנק. מה בדיוק צודק יותר, או מועיל יותר כלכלית, בסידור הזה?
כדאי להעיר כאן כי החשבונאות הזו יסודה בכך שהמדינה הפריטה את הבנקים בשיטה של גרעיני שליטה. אילו הלכה המדינה בדרך ההפרטה שלמענה לחמו מעטים, והכותב בתוכם - הפצת המניות לציבור בבורסה - כי אז השולטים בבנקים היו מן הסתם קרנות הפנסיה, ואז החיסכון בשכר המנכ"ל היה הופך לתשואה לעמיתי הקרנות הללו. זו תוצאה ששווה להרהר בה מנקודת ראות הצדק החברתי.
השאלה המכרעת היא באיזו מידה בכלל ניתן ליישם הגבלה כזו, ומה יהיו תוצאותיה. ולצורך כך כדאי להקדים כמה מילים.
מי שבוחן את המשבר הפיננסי שאליו נקלעה ארה"ב ב-2008 שלא לצורכי דמגוגיה פוליטית ופופוליזם, אלא ברצינות מקצועית, יודע שהמשבר הזה הוא כל-כולו מעשה ידי השלטון, ולא כשל של הקפיטליזם. ובוודאי לא תולדה של חמדנות של בנקאים. ומה שבאמת דרמטי בכך הוא שליצירת המשבר חברו רגולציות והסדרים בחסות הממשל שאיש לא היה מעלה בדעתו שעלולה להיות ביניהם אינטראקציה. כלומר, מדובר בתוצאות בלתי צפויות של הסדרים שנקבעו בידי מחוקקים וביורוקרטים.
החשש הגדול מכל התערבות ממשלתית בכלכלה הוא מתוצאות בלתי צפויות כאלה, שגם כותב שורות אלה אינו יכול לצפות. אבל אפשר אולי לנסות ולשער באילו תחומים יחולו תוצאות כאלה. למשל, כיום שכר הבכירים מכיל מידה ניכרת של תשלומי עידוד, בצורה של אופציות, או בונוסים התלויים במידת הרווחיות של החברה שהם מנהלים.
מי ערב לכך שאם השכר יוגבל הם עדיין יהיו מוכנים ליטול את הסיכון הכרוך במבנה כזה של השכר? יכול להיות שבמקרה כזה הם יעדיפו שכר קבוע מראש, וילכו הביתה יותר מוקדם כדי ליהנות מיותר פנאי. שכן זאת לדעת: מנהלי חברות ויזמים הם אנשים שלעולם אינם חדלים לעבוד, למעט אולי במספר המצומצם של שעות שבהן הם ישנים. אבל אם פוגעים במכוון בהכנסתם, למה שימשיכו להתאמץ באותה מידה?
הצעה אחת שכנראה נהנית מתמיכה היא ששכר הבכירים יוגבל לכפולה כלשהי של השכר הממוצע, או השכר הנמוך בחברה שהם מנהלים. קודם כול, איך יחליטו על הכפולה? האם כל כפולה טובה כמו כל כפולה אחרת? יש איזה היגיון בדבר? אבל מעבר לכך, מי לידינו יתקע שהתוצאה לא תהיה העלאה של השכר בחברה, כדי לאפשר שכר גבוה יותר לבכירים, ובכך פגיעה ברווחיות, ולכן בהכנסה של בעלי המניות (שלא כולם שרי אריסון)?
ולבסוף, את הנזק שגרמה המדינה ע"י הדרך שבה בוצעה ההפרטה, הדרך שיצרה את האוליגרכיה הישראלית, אי-אפשר לתקן ע"י התערבות פרטנית בניהולן של החברות. איני יודע אם יש לבעיה בכלל פתרון, אבל זו בוודאי לא הדרך.
יקיר פלסנר הוא פרופ' בחוג לכלכלה חקלאית ומינהל באוניברסיטה העברית