הפלייאוף מתחיל בעוד שבוע בערך. זה השלב שאני אמור להיות בשיא הפוקוס. הקבוצה שלי עומדת על הקצה. מאבקי הישרדות בפליאוף התחתון (האמת? מעולם לא הייתי שם). בשלב כזה של העונה אתה אמור להיות ממוקד במטרה.
אז זהו, שלא. בישראל 2010 יש שחקנים שרצים אחרי הכסף במקום אחרי הכדור. בליגת העל המפוארת שלנו (בלי טיפת ציניות, אני באמת אוהב את הליגה הזאת) יש שחקנים שלא מקבלים משכורת כבר שלושה חודשים. מכירים את המשפט "סוס ירוק באורווה, ראיתם? ככה תראו את הכסף". המשפט הזה לאחרונה עולה לא מעט אצלנו. משפט שמלווה לא מעט מהשחקנים בליגה לאורך השנים. כי להזכיר לכם, לא כולם משחקים במכבי.
בשבוע שעבר גם אנחנו בנהריה היינו בכותרות. האימון שלנו הופסק (בתקשורת זה כמובן אימון ש"פוצץ", למרום ששום בום לא היה שם) בגלל ששחקנים לא כל כך רצו להתאמן אחרי שלא קיבלו את המשכורות. זה כמובן היה הקש האחרון, אבל תאמינו לי חבילת חציר שלמה כבר אכלנו בעונה הזאת.
אלו שקוראים את הכותרות האלו מבחוץ, אצלם מצטייר מצב לגמרי אחר. השחקנים האלו גם ככה מרוויחים מיליונים, אתם חושבים, אפשר לחשוב מה זה עיכוב של שתיים-שלוש משכורות.
תשכחו מזה. זה הורג אותנו השחקנים.
בדרך כלל בקבוצות הקטנות, שם השחקנים ממילא מרוויחים מעט, יש איזושהי תחושה לא ברורה בקרב ההנהלות שאפשר לשלם עד חודשים פברואר-מרץ. אחר כך? נמשוך עוד משכורת אחת, ואז זה עובד ככה: שתי משכורות אחרונות (מתוך 10 לא 12!) לא צריך לשלם כי ממילא העונה נגמרה; מי שמתעקש על מה שמגיע לו נתקל בצרור משפטים ידוע מראש: 1. העירייה לא העבירה כסף (לכו תחפשו עכשיו את האנשים בעירייה); 2. לא מגיע לכם על העונה הזאת; 3. תקבלו את השאר בתחילת העונה (עונת 2025/26?). 4. אם אתה רוצה הארכת חוזה בקבוצה, תוותר על חלק מהחוב.
בסוף השנה אם קיבלת 8 משכורות אתה רץ להתחבק עם החבר'ה.
***
למזלי לאורך 15 שנות המשחק שלי בחרתי בקבוצות עם מסורת ומוסר תשלומים גבוה. גם קבוצתי הנוכחית היתה שייכת לחבורה המכובדת הזו, למעט בשנתיים האחרונות בהן המצב הכלכלי מכה בה. במבט לאחור, אם הייתי מקבל את כל הכסף שמגיע לי ומחבר את כל הסכום, אולי הייתי עונה לטלפונים מהבנק שלי ולא מסנן.
אני לא כזה מסכן, אבל אני פשוט יודע מה עובר על חלק מהחברים שלי.
אני נזכר בקבוצה הראשונה שלי כמקצוען, הפועל צפת האגדית, איך היינו יושבים על המדרכה בסוף משחק, pay day, ומגיע היו"ר עם מעטפות ביד, ואנחנו במתח, מתחילים להזיע. נקבל את כל הסכום או שוב רק חצי, כמובן במזומן. ואני ממרומי ה-4,000 שקל הראשונים שלי כשחקן שוב מקבל רק 2,000, ואומר תודה בביישנות כי אני קיבוצניק פראייר, ולידי על המדרכה, שחקן ענק חבר קבוע בחמישייה של יוגופלסטיקה ספליט האגדית, איבו נאקיץ', אלוף אירופה לשעבר שאיכשהו התגלגל עד לצפת, מקבל מעטפה מנופחת מלאה בדולרים, סופר הכסף, וזורק אותה על המדרכה בתוספת סט הקללות הידוע בסרבית או קרואטית, כי היו חסרים כמה דולרים.
והיום, 15 שנה אחרי, עם משפחה, ילדים, אשה, משכנתא, חוגים, חינוך, דלק, שוב אני מוצא את עצמי במתח - תהיה משכורת בזמן? לפעמים אני מתפלל שיהיה רק חלק. רק שיהיה משהו. ושוב המשפטים המוכרים בתוספת כמה תירוצים שחוקים: העירייה, הבקרה, הספונסר וכל הבולשיט הזה.
***
יש דברים שלא מגיעים לתקשורת: הנה, למשל טלפון שמגיע אליי לפני כמה ימים מאחד הזרים שלנו, שחקן שחקן, והוא אומר לי שאם עוד יומיים הוא לא מקבל את הכסף הוא על המטוס הביתה, פלייאוף שמייאוף, נרד ליגה או נישאר לא מעניין אותו כלום. 'אישתי הורגת אותי, איפה הכסף?' הוא משתגע. 'גם לא להיות בבית כל כך הרבה זמן וגם לא לשלוח כסף', ויש לו 4 ילדים. לפחות.
וגם לי יש ילדים ואני מרוויח הרבה פחות, ושוב אני משכנע אותו למשוך עוד קצת.
בקושי יומיים עוברים מאותה שיחה, ושוב הריטואל: שיחה עם היו"ר שמסביר שהנה, הכסף ממש כאן, עכשיו חסרה קצת ניירת, ותוך יום-יומיים הכל יסתדר. הזרים עצבניים ולא רוצים להתאמן (בום! עוד אימון פוצץ. הפעם עם רעש דווקא). והמאמן גם הוא איתנו באותה סירה שאין בה גרוש, מנסה לשכנע את כולם שאנחנו מקצוענים וצריך להתגבר ולהתאמן.
כשחשבתי שראיתי הכל, יום אחד מגיע שחקן אצלנו שבאמת מרוויח גרושים, ואומר שאין לו כסף לקנות אוכל. המצוקה על הפנים שלו אמיתית. ואני, מצד אחד קפטן שצריך להעביר מסרים מההנהלה לשחקנים ובחזרה, ומצד שני נקרע מול חבר לקבוצה.
***
כשהכל קורס, אז הכל קורס. נזכרתי לא מזמן איך עד לא מזמן עוד היינו נוסעים לבית מלון לפני כל משחק חוץ, אוכלים במסעדות אחרי משחקים. במקרה הגרוע אלו היו סנדוויצ'ים מוכנים שהיו מספקים אותנו.
אבל העונה - חוץ מאולם נהדר, תלבושת, וכדורים - חוסכים אצלנו בהכל. את המסעדה בדרך מחליפה עכשיו נסיעה למשחק חוץ באשקלון 250 ק"מ לכל כיוון בלי עצירה. אוכל? הייתם צריכים לראות אותנו: צידנית עם פיתות, חומוס ופסטרמה. כל אחד מרכיב לו פיתה, מוודא שיישאר לכולם נקניק. תופסים פינה באולם ואוכלים. ואם כבר עוצרים לאכול איפשהו, טוב שיש מאמן נדיב שמזמין על חשבונו.
זו המציאות של שחקן כדורסל בליגת העל, רדע לפני תחילת הפלייאוף. כולם מסביב חושבים שאנחנו מרוויחים מיליונים כי אנחנו כדורסלנים. אבל למעט ארבע קבוצות שמשלמות שכר הולם, כל שאר הקבוצות משלמות שכר ממוצע גם ביחס לעובדים אחרים במשק. נגמרו החגיגות.
כל בן אדם ממוצע היה כנראה קם ועוזב את מקום העבודה שלו אם לא שילמו לו ארבע משכורות ברציפות. אבל אנחנו כנראה יותר מדי אוהבים את המשחק. לפעמים אנחנו מוכנים לשלם גם בשביל כמה דקות על הפארקט.
* ברק פלג, 37, משחק העונה בעירוני נהריה מליגת העל