לרשימה הארוכה מאוד של המאוכזבים מהניצחון המוחץ של הנשיא אובמה במלחמה על הרפורמות בשירותי הבריאות אפשר להוסיף גם את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את אלה מיועציו שהטיפו לו להתכופף עד יעבור הזעם מוושינגטון ואת המחנה הגדול, משני צידי הקו הירוק, שמאמין שאובמה הוא כמו רוח קדים; היום היא מעיקה ומחר אינה.
הניצחון המתוק של אובמה הוא ההפסד המר שלהם. אם תבוסה היתה הופכת את נשיא ארה"ב לברווז מקרטע בשלוש השנים הבאות, עם יכולת מזערית להזיז דברים מבית ומחוץ, הניצחון הפך אותו בין לילה לאיל בן קרניים עם פוטנציאל לנגח כל מי שעומד בדרכו עד 2016.
מדיניות הממשלה הנוכחית בירושלים כלפי הפלסטינים היא מטרה קלה לניגוח, שאכן תנוגח שוב ושוב, ומחוות הממשל כלפי ישראל בימים האחרונים, מענגות ככל שיהיו בעיני ישראלים מסוימים, אינן יכולות להמתיק את המציאות הזו. הן הצד המרופד של מקל החובלים, שהיה עד לא מכבר ערוץ תקשורת מרכזי בין הבית הלבן ללשכת רה"מ.
על הטרנספורמציה של אובמה כתב תומס פרידמן בטורו, בשבוע שעבר: "בפוליטיקה ובדיפלומטיה, הצלחה מניבה סמכות וסמכות מניבה עוד הצלחה. איש לא הטיב לבטא זאת מאוסמה בין לאדן: 'כאשר אנשים רואים סוס חזק וסוס חלש, בדרך הטבע הם יעדיפו את הסוס החזק'".
שר ההגנה של ארה"ב, רוברט גייטס, לא נקב בשמה של ישראל בראיון שנתן לבעל הטור, אבל ברור אל מי הוא מרמז: "יש משמעות לכך אם הנשיא נתפס כדמות מנצחת, כמישהו עם סמכות של ממש בביתו שלו. צריך רק לראות כמה ממשלות קואליציוניות חלשות, או ממשלות מיעוט, ישנן בעולם, ממשלות שאינן יכולות להגשים משהו גדול למען עמן, והן פשוט מתנודדות על סף התהום, מפני שאין ביכולתן לקבץ יחדיו מספר מספיק של קולות כדי לנקוט צעד ממשי כלשהו, כי קהל הבוחרים שלהן מפולג. לאובמה יש קהל בוחרים מפולג אבל הוא הצליח לדחוף (את חוק הרפורמות) בכח הזרוע".
המשמעות המיידית של הדברים היא, שנתניהו שוב אינו יכול לבוא לבית הלבן ולומר כי הקואליציה השבירה שלו חושקת את רגליו. הבעיה הקואליציונית של נתניהו, האם וכיצד להמיר את אביגדור ליברמן בציפי לבני, היא, מבחינת אובמה, הבעיה של נתניהו. לנשיא ארה"ב, שאך זה חתם על הסכם עם רוסיה לצמצום הנשק הגרעיני, אין שום סיבה להפסיק לדחוף את ישראל להסכם שלום עם הפלסטינים, מעמודי התווך של מדיניות החוץ שלו. להיפך.
אבל בחוגים מסוימים, בישראל ובארה"ב, יש שטוענים שנתניהו לא צריך להתרגש. ראשית, הם אומרים, בחירות הביניים לקונגרס, בנובמבר, יקצצו לאובמה את הכנפיים מפני שהדמוקרטים צפויים להפסיד קולות בבחירות, על סמך תקדימים היסטוריים, ואולי יאבדו את הרוב שלהם בשני בתי המחוקקים. שנית, עמידתו הנוקשה / הפתלתלה של נתניהו דווקא מוכיחה את עצמה. הנה, אומרים המרגיעים, לפתע וושינגטון כאילו מתקפלת. ההכפשות מהממשל נבלמו. אם עד לעת האחרונה רמזו לנו בכירי הממשל שישראל נעשתה נטל על ארה"ב, מבשר עתה לא פחות מהיועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, ג'ים ג'ונס, ש"היחסים הביטחוניים עם ישראל חשובים לאמריקה... שצבא ארה"ב מפיק תועלת מהחדשנות הטכנולוגית הישראלית ומשת"פ מודיעיני עמה".
ורק אתמול, "קפץ" אובמה למשרד של ג'ונס בבית הלבן, שם ישב "במקרה" שר הביטחון אהוד ברק. ה"קפיצות" האלה, שמתוכננות זמן רב מראש, הן מחוות שנועדו לחזק את מי שהממשל חפץ ביקרו. וגם זאת: הערב יתקבל ברק בפנטגון במשמר כבוד, עם כל הגינונים, למרות שהוא נפגש עם שר ההגנה פעמים במארס, בוושינגטון, בלי שום כיבודי שררה. הנה, אומרים המרגיעים, אובמה למד עם מי יש לו עסק. עכשיו הוא יורד מהעץ. גם את הסופה הזו שרדנו.
אבל כל אלה הן הרגעות שווא. המרגיעים מתעלמים מההתאוששות הכלכלית המהירה בארה"ב, שתמזער את מספר המושבים שיפסידו הדמוקרטים. מה שחשוב יותר, השינוי ביחס הממשל כלפי ישראל הוא בטון, לא במהות; בטקטיקה, לא באסטרטגיה. אובמה קלט את איתותי הממסד היהודי, הממסד הדמוקרטי וסקרים בארה"ב ובישראל, שבמקל חובלים הוא לא ישיג את מטרתו. במחוות, חיוכים, וקמפיין של יחסי ציבור, סיכוייו להצליח גדולים הרבה יותר. הלך אובמה אל ביל קלינטון, ראה דרכיו וחכם.
צפו אפוא למחוות גדולות נוספות של הממשל לישראל בעתיד הלא רחוק, לפי הערכות גורמים שמיודעים לחשיבה החדשה בבית הלבן. ביקור בישראל יעלה על הפרק, ובשיאו נאום היסטורי בכנסת, שיהיה פרולוג להסכם ישראלי-פלסטיני. אובמה ישיג את שלו, אם לא בכוח הזרוע אז בדרכי נועם.