שרים בליכוד הביטו השבוע בראש ממשלתם כלא מאמינים. הם כבר מזמן לא ראו אותו כל כך לחוץ. מתרוצץ מכינוס לכינוס, מדבר ללא לאות עם פעילים, עורך מסיבת עיתונאים. לא היה בקדנציה הנוכחית נושא שבו השקיע נתניהו כל כך הרבה אנרגיה כמו בניסיון לדחות בחירות דמוקרטיות במפלגתו.
נתניהו לא המציא את השיטה. גם ראשי ממשלות לפניו רצו שקט. בחירות פנימיות זה בדיוק ההיפך. זה מתכון בטוח למהומה פוליטית. למה הוא צריך את זה?
רק שמול נתניהו עומד משה פייגלין טורדן אחד, שמשגע את ראש הממשלה כבר שנים. כל ניסיונותיו של נתניהו להיפטר ממנו עלו בתוהו. ועכשיו, בהתגייסותו הבוטה לדחות בחירות, משרת נתניהו את שנוא נפשו, ומעלה אותו (שוב) לדרגת יריב ראוי לראש הממשלה.
לא פחות. נתניהו ירד השבוע מעמדת המנהיג, המדינאי, מקבל ההחלטות ברומו של עולם, לדרגת הפוליטיקאי. ואין דבר ששנוא יותר על ראשי ממשלה מלהצטייר כעוסקים בפוליטיקה. פה לא מדובר סתם על פוליטיקה, אלא על זו של מרכז הליכוד. נתניהו הבין כבר ערב הבחירות האחרונות שזהו הגוף הפוליטי השנוא במדינה, ופעל לרוקן אותו מכח. מבלי משים, הוא החזיר למרכז את הצבע ללחיים.
יכול להיות שבחירות פנימיות היו משרתות אותו. אבל נתניהו לא רצה לקחת סיכונים. הקדנציה הנוכחית הוא שונא סיכונים מושבע.
בפעם הקודמת שבה היה נתניהו חדור רוח קרב ומלא עיזוז, הוא עסק בניסיונות לפרק את קדימה. אז זה לא נגמר טוב. נתניהו, כמו נתניהו, חטף מכל הכיוונים, כולל מבכירים בליכוד. אין בור שהוא רואה והוא לא קופץ אליו, אמרו עליו אז. את אותה אמירה אפשר לומר גם היום.
הכותב הוא מגיש התכנית "הכל דיבורים" ברשת ב' והפרשן הפוליטי של ערוץ 1