"שקיפות תמיד משכה אותי. למדתי על בשרי את כמות החוליים שאפשר לרפא באמצעותה, גם בחיים האישיים", אומר רביב דרוקר, הפרשן הפוליטי של חדשות 10, בראיון ל"ליידי גלובס".
דרוקר חתום על כמה חשיפות משמעותיות בשנים האחרונות - יומני עומרי שרון, הזיופים בקלפיות במפלגת העבודה וחשבונות הנסיעה של נתניהו. "הרבה פעמים אתה רואה פוליטיקאים או אנשי עסקים שבחדר הסגור אין להם בעיה להגיד את מה שהם חושבים, אבל הם לא יכולים להגיד את זה בחוץ. מה התרופה כדי לגשר על הפער בין ההתנהגות לדיבור? השקיפות", הוא אומר.
* כשבחברות הציבוריות הטילו חובת שקיפות בשכר נוצר מעגל פידבק שלילי, שרק מעלה עוד יותר את רף השכר ואת הטקס הקבוע של המתקפה על שיאני השכר.
"חלק מזה נובע מפופוליסטיות עיתונאית לא מוצדקת. כל תהליך של השקפה (מלשון שקיפות) כרוך בתהליך התבגרות של הציבור. זה תהליך דיאלקטי הגליאני. מנתח בסורוקה מרוויח 80 אלף שקל. בהתחלה יש זעזוע, ואז תגובת נגד. אחר-כך אלה שמתבטאים צריכים להגיד אמת. ברגע שאתה יודע מראש שהפעולה שלך תיחשף, נוצר אצלך מנגנון סנקציה שמראש בולם אותך מלנהוג בדרך בעייתית.
"בעבר יכולת לקיים שתי מציאויות. מציאות שלפיה אתה מקיים את החיים הציבוריים שלך, ובמקביל את החיים הפרטיים. היום, ככל שאתה יותר בעין הציבורית, אתה צריך להבין שרמת החשיפה שלך יותר גדולה. ואם תשתמש בסמים, תלך לזונות, תהיה חייב כספים לשוק האפור - זה לא יישאר סוד לאורך זמן".
* הרבה פעמים, כשאני שואלת אנשי עסקים איכותיים ומעורבים במיוחד מדוע הם לא נכנסים לפוליטיקה כדי להשפיע, הם אומרים שבדיוק בגלל זה: כדי לא להכניס ראש בריא למיטה חולה ולחיות חשופים, באקווריום.
"אני אומר לך את האמת, אני שמח שהם לא באים, ואני אומר: אל תבואו. מי שלא יכול לחיות באקווריום, אני לא רוצה אותו. אלה האנשים שאחראים על גורלי. מהשקיפות הזו נקנית הלגיטימציה שלהם להחליט החלטות".
* עם מה זה משאיר אותנו? אולי רק עם הבינוניים, החלביים, השפנים שפוחדים לעשות כדי לא להסתבך.
"עם אלה שמסוגלים לקיים רמת משמעת, או כמו ברק אובמה, שהוא דוגמה נפלאה לפוליטיקאי שמפסיק לשחק את המשחק הקלינטוני, ואומר 'השתמשתי בסמים, אפילו בסמים קשים, היו לי זמנים שהייתי בעייתי'. מותר לפוליטיקאי להודות בחולשות, רק שיספרו. ברגע שאתם מסתירים, אנחנו מבינים שיש בעיה".
* זה מצריך זן אחר של פוליטיקאים.
"זה מצריך אנשים יותר חזקים, יותר עמידים לביקורת. כשהירשזון עלה בסולם ונהיה שר אוצר, הוא נפל. אולמרט הצליח לשרוד עד שהגיע לראשות הממשלה. תורידי מאולמרט את השחיתות, והוא יכול היה להיות ראש הממשלה הכי טוב שהיה בארץ. כל הטענות כלפיו נוגעות לתקופה שלפני הגיעו למשרד ראש הממשלה. הוא איש מאוד קומוניקטיבי עם עמידות של ברזל, אבל אני לא מוכן להאמין לו אם הוא הטה מכרז, או שנסע על חשבון עמותות".
* מה קורה אם חבר או מקורב שלך נקלע לתסבוכת ואתה צריך לחשוף את זה? כמו במקרה של התחקיר שפרסם אמנון דנקנר, אז עורך "מעריב", על חברו יוסי גינוסר.
"אף פעם לא נתקלתי בזה, זה לא עמד למבחן אצלי. אין לי אף חבר פוליטיקאי או חבר שהוא איש עסקים משמעותי. אין מי שיסרח".
* תחשוב על הקושי של יאיר לפיד לטפל בפרשיות של אהוד אולמרט, החבר הכי קרוב של אביו.
"עיתונאי מהסוג שלי לא יכול להיות יאיר לפיד, שיש לו כל-כך הרבה חברים במעגלי עשייה. אני דואג שלא יהיו לי חברים במעגלים האלה".
* האמת היא שזה נגד האינסטינקט העיתונאי הכי טבעי, להתחבר למקורות מידע.
"לפעמים אתה מוזמן לארוחת ערב אצל פוליטיקאי, ואתה צריך להגיד לו: אני לא בא".
* יש כמה עיתונאים בכירים מאוד, אפילו פובליציסטים, שבאים גם באים לארוחות ערב אצל פוליטיקאים בכירים מאוד.
"הגישה הזו אף פעם לא עובדת. אתה נהיה חבר, ולכל הניסיון להעמיד גבולות אין סיכוי. ככל שאתה יותר מעניין את הציבור, גם כשאתה עיתונאי בכיר, אתה צריך להיות מוכן לרמת חשיפה. חלק מהמדיום הטלוויזיוני בנוי על ההזדהות של הצופה עם העיתונאי. נגזר מזה שאם אתה הולך לארוחות ערב אצל אהוד ברק, אני רוצה לדעת מזה. אם בלתי אפשרי להגיד את זה, אל תעשה את זה".
* גם במחיר של גדיעת הנגישות לאינפורמציה, לסקופים, למידע מיד ראשונה?
"אני מוותר על הנגישות הזו. שווה לשלם את המחיר הזה. לעיתונאי שאחרי ארוחת ערב כזו כותב מאמר פובליציסטי, אני אומר: לא רוצה את המאמר שלך. הקשרים בין ארי שביט וביבי עמוקים מדי, והקשרים עם אהוד ברק בעייתיים מדי. כך גם במקרה של החברות שלו עם עומרי שרון, ועם עוד שורה של אנשים. אני חושב שעיתונאי מאוד יתקשה לשכנע אותי שהדברים שהוא כותב ואומר אחר-כך באים רק ממקום נקי וטהור, כשיש מאחורי זה אינטרסים של חברות.
"גם אם אתה מצליח לנטרל את ניגוד העניינים, יש את אמון הציבור. אני לא מאמין שהמאמר שארי שביט כתב נגד ציפי לבני שבוע לפני הבחירות נכתב ממקום נקי, כשקשריו עם יריביה הפוליטיים הם עמוקים".
* אתה באמת מאמין שיש חיה כזו, 'עיתונות אובייקטיבית'? הרי כל עיתונאי בא עם המטענים וסט האמונות וההעדפות שלו ועם הנרטיב שלו על המציאות.
"אין עיתונות אובייקטיבית, יש עיתונות הגונה, שמשתפת את הנמען שלה, הקהל, בתהליך העשייה. היא לא מתיימרת להיות האורקל מדלפי ולהצניח את התורה. עיתונות הגונה נותנת לך סיור וירטואלי בנקודות המכריעות של השגת החומר, איך השגתי את האינפורמציה ועל מה אני נשען. כשעיתונאי אומר שהוא דיבר עם 12 אנשים במפלגה, כשבעצם את מרב המידע על ציפי הוא קיבל מיריביה הפוליטיים, הוא מסתיר את הקרחון הגדול שמתחת. שיהיה דעתן ונשכני, אבל שיגיד על מה הוא מסתמך. ברגע שהוא אומר 'דיברתי עם 12 אנשים, והם דיברו על חבילת התכונות של ציפי', אני לא יכול להאמין לזה".
תגובת ארי שביט: "על-פי רוב אני מעריך את עבודתו העיתונאית של רביב דרוקר. צר לי שבמקרה זה הוא כשל והכשיל. אינני חבר של בנימין נתניהו, וגם ההיכרות המסוימת שלי עם אהוד ברק אינה בבחינת חברות אישית. הקשרים ביני לבין שני אישים אלה ענייניים, מקצועיים וללא דופי. לא נתניהו ולא ברק הזינו, במישרין או בעקיפין, את מאמר הביקורת שכתבתי על ציפי לבני לפני בחירות 2009. בכוונת מכוון, המקורות שעליהם הסתמכתי אף לא היו ממקורביהם. מטעמים שאינם ברורים לי, רביב דרוקר חטא הפעם באמירת דברים חסרי שחר. בשל הכבוד שאני עדיין רוכש לעמיתי, אני תקווה שהוא ימצא דרך לתקן את העוול".
הראיון המלא - ב"ליידי גלובס".