בראשית היתה התוכנית "לא נפסיק לשיר" תוכנית אנדרדוגית מובהקת: אולפן, כמה צופים, מנחה, פרשן ומוזיקאי - מיטלמן המיתולוגי בתפקיד "אהרונצ'יק הבריון", שהיה "לוחץ אקורדיון וגם צועק בקול אדיר: עכשיו כולם, כולם לשיר!".
המנחה היה צביקה הדר, אחרי ההצלחה של "שמש", אבל עם זיכרון (טרי עדיין) של הפעם הקודמת שבה ניסה להוביל תוכנית בפריים-טיים. ימי חמישי היו ימים טובים לקאמבק מהוסס - במקביל שודרו משחקי מכבי תל-אביב ביורוליג, בתקופה שעוד היה להם רייטינג.
ההצלחה לא היתה מטאורית, אלא מתבררת מסך פרטיה. פתאום מישהו הודה שהוא צופה ואף מזמר, החרה-החזיק אחריו חבר אחר, כמה מבקרים יצאו מהארון הפסאודו-אינטלקטואלי והודו שהם בעצם אוהבים את צביקה הדר, שהפך מז'וז'ו חלסטרה, הערס הטלוויזיוני הראשון, לנחום שמש, החנון הבאר-שבעי, ועתה הוא מופיע מחדש בתפקיד החבר'מן שמארגן את הקומזיץ הלאומי.
ואז הגיע הרעיון לאחד את הקומזיץ עם "אמריקן איידול" ולרכוב על גב הריאליטי כל הדרך אל שיאי הרייטינג.
ערב טוב, ניצנים
קשה להגזים במהפכה שחוללה "כוכב נולד" בתרבות הצפייה הישראלית, אולי בתרבות המקומית בכלל. רק חישבו על העונה הראשונה ההיא, עם נינט בניצנים. תיכף נשוב לנינט, אבל בינתיים הפכה "כוכב נולד" לחלון ראווה שהזמין דיון בשינויים בתרבות הישראלית. הדביקו לתוכנית הזאת את כל הרעות החולות של "תרבות האינסטנט", של "דור ה-SMS", עד שבדרך היה נדמה שאולי שכחנו שמדובר "כולה" בתוכנית טלוויזיה.
לטעמי, גם ההתלהבות מהתוכנית וגם הביקורות החותכות נגדה היו מוגזמות. ההתלהבות - כיוון שבסופו של דבר מדובר היה בתוכנית קאברים ששום בשורה מוזיקלית לא היתה אמורה לצאת ממנה - ואכן לא יצאה. הביקורת היתה מוגזמת מפני שבלהטה נשכח כי מדובר בסוג של "פסטיבל הזמר" של דור ה-SMS, מעורבב עם קצת להקת הנח"ל או בצל ירוק וארוז בצלופן מרשרש בנוסח הפריים-טיים.
באופן די מוזר, ההצלחה הכי גדולה של "כוכב נולד" היתה ונשארה נינט. נערה שמנמה מעיירת פיתוח בדרום שהפכה בהתחלה ל"מאמי" לאומית, אחר-כך פילסה את דרכה אל מחוזות מורכבים יותר של יצירה - ואילו עתה, כשהיא מככבת על בימות התיאטרון, קשה שלא לתת ל"כוכב נולד" את הקרדיט על מה שהוא, לכל הפחות, תנועה דו-סטרית.
אולי כוכבי האינסטנט הם סוג של רדידות תרבותית, אבל אם נינט מביאה אל התיאטרון קהלים מגוונים יותר מאלה שגדלו על מסקין ורובינא - מה ל"תרבותניקים" כי ילינו?
ים של תוכן שיווקי
בסופו של דבר מתברר כי "כוכב נולד" לא הצליחה לייצר הרבה כוכבים שכוכבם זוהר עד היום: קצת הראל סקעת, מעט מרינה מקסמיליאן בלומין ו... היתר כמעט נשכחו. מה שכן, ההפקה נסקה מעלה-מעלה.
צביקה פיק, מלחין ענק, אבל שכבר 30 שנים בעיקר "מתקמבק", החייה את הקריירה שלו (מהדוקו-טראש "המאסטרו" ועד ל"תמיד אותו חלום" המקסימה); מרגלית צנעני שבה להיות "מרגול"; צדי צרפתי, שם שהיה מוכר בעיקר בברנז'ה, הפך לאורח אהוב בכל בית; וצביקה הדר הסיר סוף-סוף את הקוף ההוא, שהתנחל על כתפו מאז כישלון תוכנית האירוח ההיא.
"כוכב נולד" גם הרימה לגבהים חדשים את התוכן השיווקי, טבעה מושגים שלא היו מוכרים לפניה בישראל כמו "ברייק זהב", וידעה לעצור תמיד רגע לפני שהיא הופכת למקבץ פרסומות מעצבן.
שני חידושים יאפיינו את פתיחת העונה הנוכחית: האודישנים בדרום-אמריקה (האודישנים היו ונשארו, לטעמי, החלק המהנה של העונה) והצטרפותו של פבלו רוזנברג לצוות. ההימור שלי: הליהוק הזה עוד יתברר כהברקה, וגם מי שלא יאהב, מוטב שיזכור כי "כוכב נולד" יודעת כיצד לפרק את מתנגדיה מנשקם.
אגרוף של ברזל עטוף בכפפות של משי הביא אל הספיישלים את גידי גוב ושלמה ארצי, שני סמלים מובהקים של "מחנה המתנגדים" לא ל"כוכב נולד" עצמה, כמו לתרבות שהיא לכאורה מייצגת.
ביום שבו תראו את שלום חנוך (מישהו אמר אריק איינשטיין?) על במותיה חלל, תדעו שהמהפך הושלם.