1. מזל שהתפוצצו השיחות על הרפורמה ברשות השידור. המחלוקות הבלתי נגמרות בין הוועדים לבין האוצר הן הדבר היחיד שמונע מהמדינה ללכת לקראת אחד הבזבוזים הגדולים בתולדותיה. כל עוד חוק רשות השידור מטורפד על-ידי הממשלה, אין כל טעם ברפורמה.
אפשר לצמצם את הנדל"ן של רשות השידור ברחבי הארץ, לשלוח לביתם 700 עובדים ואפילו להכריח את הנותרים לחתום על שעוני נוכחות. אבל כל עוד לא יחוקק החוק שמפריד בין הפוליטיקאים לשידור הציבורי - אין טעם בכל זה. 800 מיליון השקלים שתשקיע המדינה בהצלת הרשות יירדו לטמיון.
זה אפילו לא עניין ערכי, של הבעייתיות באחיזת ראש ממשלה בכלי תקשורת. זה עניין כלכלי נטו - מבנה הניהול והמינויים ברשות השידור כפי שהוא היום לעולם לא יאפשר את הבראתה.
כל עוד תמשך הלפיתה הזו של הממשלה - ימונו מנהלים לא מקצועיים דיים, השכר יתבסס על גודל הפה שצריך להשתיק ולא על-פי תפוקה, והסיקור העיתונאי תמיד ייחשד בחנפנות למפלגה הרלוונטית.
שרי הממשלה שהצביעו נגד חוק רשות השידור, שאמור להפקיד את מינוי בעלי התפקידים ברשות בידי ועדה בלתי תלויה, פרמו למעשה חור בתחתיתו של הכיס ששאב מהציבור מיליארדי שקלים ב-40 השנים האחרונות.
2. "עקרונות הבעלויות הצולבות יישמרו בחוק השידורים החדש". כך אמר מנכ"ל הרשות השנייה, מנשה סמירה, בראיון שנתן השבוע ל"גלובס". הדברים נאמרים בתקופה משמעותית בדברי ימי השידור הישראלי - לראשונה, באופן רשמי, לכל בעלי ההון שמחזיקים בערוצי הברודקאסט המסחריים בישראל אין כל נגיעה בעולם התקשורת.
יש שם ענקי ספנות, ראש חברת משקאות, אילי אנרגיה ושליט אימפריית קוסמטיקה בינלאומית. שני היחידים שעסקיהם היחידים עוסקים במדיה - אביב גלעדי (רשת) וארנון מילצ'ן (10) - הוכרעו על-ידי הרגולטור והשוק הישראלי.
רק בישראל, תקשורת היא לא עסק לאנשי תקשורת. האנשים שהעבודה שלהם היא טלוויזיה אזוקים בכבלי החוק, בעוד שאיש לא מרסן את מי ששולט בכל המשק הישראלי ומאפשר לו גם שופר תקשורתי. זה בעיקר מוכיח כי אלה המעוניינים באמת להניב רווח מפעילותם במגזר עסקי זה ממשיכים הלאה, ואלה המשתמשים בו כסמל סטטוס להתרברב בו במלתחות מגרש הגולף עודם בתמונה.
בשלב כזה או אחר, מישהו יהיה חייב להתעשת ולשנות את החוק. שינוי האיסור על בעלויות צולבות לא רק יכניס את האנשים הנכונים למשחק, אלא גם יוכל לתת תקווה עסקית לגופי תוכן בעיתונות המודפסת ובטלוויזיה הרב-ערוצית, בעידן שברירי זה.
3. "טדי הפקות מציגה". במשך שניות ארוכות מהמוכר התנוסס הקרדיט של חברת ההפקה בפתח "כוכב נולד". מעין הכרזת בעלות על הטריטוריה המסכית, שדווקא חשבנו ששייכת לקשת.
זיהוי של תוכנית טלוויזיה עם המפיק שלה נחשב לברנז'אי, אבל לא במקרה של "טדי". כל ילד רך יודע מי המפיקה שיילדה את נינט והראל סקעת. אולי שוק ההפקה יכול לשבוע מכך נחת, אבל מצב שבו מותג של זכיינית מזוהה פחות איתה מאשר עם יוצרה עלול להיות מסוכן.
ניסיונה של רשת לספח את יואב צפיר ואיתו את כל מותגי "טדי" הוא סימפטום לכך.
4. החלטה תמוהה נוספת של מועצת הרשות השנייה. מועצת הרשות החליטה לקיים שימוע לרדיו לב המדינה, על רקע הכוונה למנות מנכ"ל חדש.
בסופו של דבר אלעד ישי, האיש אותו ביקשה התחנה למנות, אכן אושר. אבל למרות שלישי רקע של כמעט עשור ברדיו, במועצה התרשמו יותר משמו של יו"ר הדירקטוריון של התחנה, גדי סוקניק.
ההחלטה קבעה, באופן די תמוה, כי היו"ר יהיה מעורב בעבודת המנכ"ל בכל הקשור לתוכן. במתכוון או שלא, הרגולטור נתן הנחייה ברורה שבעל המניות ישלוט בתכני הרדיו.
זה ביטוי נוסף לגמגום של הרגולציה הישראלית החדשה. נדמה כי כל החלטה, סעיף או חוק שבאים לעולם באחרונה מקושטים ב"סייגים". כי מצד אחד רוצים להראות נוכחות ומאידך מפחדים לחתוך.
ככה נוצרים המשברים שאיתם ייאלצו להתמודד הרגולטורים בקדנציה הבאה.