היה זה הקומיקאי היהודי-אמריקני גראוצ'ו מרקס, שהצהיר שאינו מוכן להיות חבר במועדון המוכן לקבל אנשים כמוהו. למדינת ישראל כמובן אין העכבות של מרקס (גראוצ'ו, לא קרל) ואנו מבקשים להיות חברים בכל מועדון מערבי המוכן לקבל אותנו לשורותיו.
אין ספק שה-OECD- הארגון לשיתוף פעולה כלכלי וביטחון הוא אכן ארגון מכובד. אולי אני ציניקן, אבל אני מניח שבמשאל רחוב מקרי מרבית הנשאלים לא ידעו להשיב מהם בעצם ראשי התיבות של שם הארגון, וחשוב יותר - מה הוא עושה.
כי הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח פועל יותר כמועדון ופחות כארגון, בכך מודים אפילו מנהליו. הוא אינו ברית צבאית כמו הברית הצפון אטלנטית (נאט"ו) או ארגון כלכלי ומדיני כמו האיחוד האירופי, למרות שמרבית חברות הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח חברות בנאט"ו, באיחוד האירופי או בשניהם.
הוא פועל כמו במיטב המועדונים היוקרתיים על העיקרון של לחץ חברתי - פרסום הדו"חות שלו הוא הדבר ההופך את הארגון לבעל השפעה - וכמובן השינויים הפנימיים שצריכה לעבור כל מדינה מועמדת כדי להגיע בכלל לנקודה שבה המדינות החברות - 31 כרגע, 34 לאחר הקבלה הרשמית של ישראל, אסטוניה וסלובניה בסוף חודש יוני - מוכנות להצביע על הקבלה.
ומדינות חייבות לשנות חקיקה, להתאים רגולציה ונהלים, לקבל חותמת כשרות מ-18 ועדות שונות. ורק כשנחה דעתן מהתהליכים שישראל עברה בתחום המלחמה בשוחד ובשחיתות, איכות הסביבה, ממשל ועוד, רק אז הגענו בכלל לנקודה של הפעלת הלחץ המדיני כדי שאף מדינה חברה - מי אמר טורקיה - לא תטיל וטו.
מתנחמים בעדה יונת
כן, כולנו הרענו על כך שישראל נמצאה ראויה. כמעט איש לא התייחס לכך שעוד שתי מדינות התקבלו יחד איתנו - אסטוניה וסלובניה. שתי מדינות שהכריזו עצמאות לפני פחות מ-20 שנה, ושאוכלוסייתן - יחד - היא פחות ממחצית האוכלוסייה של ישראל. האם זה אומר שאולי אין כל-כך סיבה למסיבה? שאנו לא התלמידים הכי מצטיינים בכיתה? ואכן, על-פי נתוני ה-OECD, אנו לא. הרי מדי שנה אנו שולפים את נתוני העולם המערבי, בחינוך, בשקיפות, בממשל, באיכות הסביבה, בפערי הכנסה, מה לא, וזעים באי-נוחות, וממהרים להתנחם בעדה יונת.
אבל פרופסור עדה יונת, הפרופסורים הרשקו, צ'חנובר ושאר חתני פרס נובל ישראלים הם השתקפות של אור כוכבים - של מערכת חינוך ומערכות חברתיות נוספות שהיו כאן פעם, הצמיחו אישים איכותיים, וכיום הכוכבים האלה מהבהבים, במקרה הטוב. שלא תהיינה אי-הבנות - גם כיום יש בישראל איים של מצוינות, אבל את האמת על מצבנו אנו יודעים גם בלי הדו"חות המלומדים של הארגון לשיתוף פעולה ופיתוח.
ודבר נוסף - מדינות חשובות ונכבדות לא פחות מאיתנו, ברזיל למשל, שהוזמנו להצטרף - סירבו. והארגון שכל מטרתו היא שיפור הממשל, מאבק בשחיתות ושיפור רמת החיים - בכלכלה, בבריאות, בחינוך ובכל השאר, כולל גם את יוון, פורטוגל, מקסיקו, טורקיה. כלומר, החברות בארגון לבדה לא מבטיחה חסינות מפני פעולותיהם של פוליטיקאים, ראשי משק ושאר מנהיגים בלתי-אחראיים.
אז אם כך אולי לא כדאי לשנות חקיקה, להתחייב להוצאה הלא מבוטלת שבהצטרפות לארגון לשיתוף פעולה ופיתוח? לא. ההצטרפות חשובה. היא חשובה גם סמלית, זו גושפנקא שמקבלות המדינה וכלכלתה.
ומעבר לכך - תהליך הלימוד עצמו, גם בתהליך הקבלה לארגון וגם מעתה ואילך יכריח את ישראל ללמוד כיצד מתנהלים, כותבים דו"ח, מפעילים חקיקה, מתייעצים ומסתמכים על ניסיון אחרים, קובעים תקינה - ועומדים בה בעולם המתוקן, המערבי, זה שאנו לעתים סבורים שאנו חלק ממנו ורוצים כל-כך לקבל את הטפיחה על הכתף האומרת - אתם בפנים, חברים במועדון המוכן, לבסוף, לקבל אתכם.
הכותב הוא עורך חדשות החוץ בערוץ 1