אני מבקש לשתף אתכם בהתלבטויות שהיו לי היום ביחס למה שאכתוב. בימים האחרונים עסקתי כמה פעמים ב"עניינים חרדיים", וחשבתי לעצמי שרצוי לעבור לנושא אחר. לא בגלל ההתלהמות ודברי הבלע שמטיחים חוגים חרדיים בכל מי שמעז למתוח עליהם ביקורת.
לאלה אין שום השפעה עליי, כיוון שאני יודע שמדובר בציבור שחופש הבעת הדעה זר ומוזר לו. מכל מקום, בסופו של דבר החלטתי להימנע מהשיקול הזה, כי הנושא הדתי-חרדי מקבל משמעויות הקשורות באופן מיידי לעתידה של המדינה. ההכרה הזאת מתחילה לחדור לחוגים רבים בציבור, והתוצאה היא שדברים מתרחשים.
אני מוצא קו ישר בין שתי התפתחויות שדובר עליהן ביומיים האחרונים: העתירה לבג"ץ לחייב לימודי ליבה בבתי הספר החרדיים וה"מרד" של תיכוניסטים נגד קביעת מזוזות בבית ספרם. יוזמי העתירה, וביניהם הפרופסורים אמנון רובינשטיין ואריאל רייכמן, מנמקים אותה בכך שאין זה הוגן לכלוא ילדים בכלוב ולאלפם לחיים לא-יצרניים ונטולי השכלה כללית.
החרדים, לעומת זאת, מעגנים את התנגדותם ללימודי ליבה בהלכה ובאמונה דתית. ברור שהכללים שעל פיהם מכלכלים החרדים את מעשיהם ואת עתיד ילדיהם לא נקבעו במעמד הר סיני, אלא הם מעשה ידי אדם. בהיעדר אסמכתה אלוהית, מותר להניח שלפחות אחת הסיבות, אולי העיקרית, היא להקשות על חרדים לפשוט את חרדיותם לטובת החילוניות. משהו כמו: אחרי שמנענו מכם השכלה רלוונטית, נראה אתכם מסתדרים מחוץ לעולם החרדי. המניע? בדרך כלל בדיוק כמו זה של כוהני כל הדתות: שימור כוחם והשפעתם.
עצה לבייניש: הרכב הכי רחב
האם מניעת לימודי ליבה מילדי החרדים עומד בסתירה לחוק יסוד חופש האדם וחירותו ולחוק יסוד חופש העיסוק, ואולי גם לחוקים נוספים? בשאלות הללו יצטרך להכריע בית המשפט העליון. הייתי מייעץ לנשיאה דורית בייניש לקבוע מלכתחילה את ההרכב המורחב ביותר לדיון בעתירה זו, ולא להמתין עד שתהיה החלטה ולאחר מכן דרישות לדיונים נוספים. עניין ההרכב חשוב משני טעמים: הסוגיה המשפטית היא בהחלט כבדה, אבל בעיקר כדי שיהיה להחלטה, כל החלטה שתתקבל, את המשקל המרבי.
בינתיים, כל הדברים האלה מובילים אל בית הספר התיכון מבואות עירון, המשרת כמה קיבוצים ליד חדרה. התלמידים שם, רובם ככולם, דורשים להסיר את המזוזות שהותקנו בבית ספרם. הם אינם דתיים, והתקנת המזוזות נתפסת בעיניהם ככפייה דתית. כשלעצמי, אני רואה במזוזות לא רק אביזר דתי, אלא סמל בעל משמעות יהודית. מי שרוצה מנשק, מי שלא רוצה מתעלם. לכן אני לא רואה בעיה במזוזות בבית ספר יהודי, ולכן ההתנגדות של התיכוניסטים צריכה להתקבל כמסר חברתי ולאומי המיועד לציבור היהודי כולו ולחרדים בפרט.
חרדיות מעיקה
לא מדובר כאן בילדים חסרי דעת, אלא באנשים צעירים הרואים בעצמם יהודים וישראלים לכל דבר. האם הבעיה שלהם היא עם הדת? אני מפקפק בכך. הבעיה שלהם היא עם דתיים. לא כולם, כמובן. כשהחרדים מכניסים עצמם לגטו פיזי והשכלתי, כשרבנים מגוננים בחירוף נפש על אם שהרעיבה את ילדיה, כשציבור הטוען ליראת שמים מוציא מתוכו כל כך הרבה גנבים ופושעים - איך אפשר שלא להתנכר לו?
השורה התחתונה היא שהציבור החרדי צריך לקבל חלק נכבד מהאחריות לניכור החילוני כלפיו. היוזמה של הפרופסורים יכולה להיות צעד ראשון חשוב לקראת יתר קרבה והבנה, שלא לדבר על הגינות לילדי החרדים.
הבעיה היא שזה כנראה לא יקרה מרצון, בגלל חששם של הרבנים מפני התקרבות של ילדיהם אל ההשכלה, שכן טיבה של השכלה רחבה שהיא מולידה תהיות ושאלות. ספק אם פסק דין יכולה לעשות את העבודה. מה כן? כסף - שפה שהמנהיגות החרדית מבינה מצוין. אין לימודי ליבה, אין צעדי קירוב - אין כסף. אין פטור ממס על תרומות למוסדות כאלה. אם לא מטעמים לאומיים, הרי שחייבים לעשות זאת למען הילדים הרבים הנידונים מיום לידתם לחיים של חרדיות מעיקה.